ב"ל 20210-05-22

תקציר

בית הדין בחן תביעה שהגישה עובדת עירייה שביקשה להכיר בהידבקותה בקורונה כתאונת עבודה. הדיון התמקד בשאלה האם התובעת הוכיחה כי קיימת הסתברות של למעלה מ-50% שנדבקה במקום עבודתה. בית הדין בחן שלושה היבטים עיקריים ביחס לכך: ראשית, חשיפת התובע למטופל ספציפי במקום העבודה; שנית, קיומן של עובדות השוללות או תומכות בחשיפה נוספת שעשויה הייתה להתרחש מחוץ למקום העבודה; ושלישית, מהימנות הראיות שהציג התובע. בית הדין סקר את הוראות הדין הרלוונטיות ואת פסיקת בתי הדין האזוריים לעבודה הנוגעת להידבקות בנגיף הקורונה במקום העבודה והתווה את הגישה בה נוקטים בתי הדין בבואם לבחון תביעות אלו. בית הדין הפנה לפסק דין של בית הדין הארצי לעבודה, אשר הדגיש את הצורך ב"ראיות אובייקטיביות" לנוכחות התובעת עם מטופל מאומת במקום העבודה ואת חשיבות הפרטים העובדתיים המדויקים והמהימנים שהוצגו על ידי התובעת. לאחר מכן פנה בית המשפט לבחון את העובדות הספציפיות של המקרה. התובעת לא הצליחה להוכיח את מועד אירוע ההדבקה וסתירות אפיינו את גרסתה לאירועים. עוד קבע בית הדין כי התובעת לא הוכיחה כי נדבקה מחולה ספציפי במקום העבודה, כנדרש בפסיקה. טענותיה של התובעת בנוגע לסביבת עבודתה היו כלליות ולא נתמכות בראיות. בנוסף, התובעת לא שללה אפשרות של הידבקות מחוץ למקום העבודה, ובית הדין ציין כי עדותה בנוגע להתנהגות בני משפחתה טרם הידבקותה אינה עקבית. המסמכים הרפואיים שהגיש התובע לא הבהירו את מקור הזיהום. בית המשפט הדגיש כי גרסת התובעת התאפיינה באי דיוקים מצטברים והיא לא הציגה את כל המידע העומד לרשותה. לפיכך נדחתה התביעה. בהחלטה הודגש כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה ולא הוכיחה כי סביר יותר מאשר לא סביר כי ההדבקה התרחשה במקום עבודתה.