ת"א 10608-01-15

תקציר

השופט דחה את התביעה מכמה נימוקים. ראשית, חלק מהטענות שהועלו בסיכומים לא הוזכרו בתחילה בכתב התביעה, ולכן טענות אלה לא היו תקפות. שנית, טענת התובע כי הוא דייר מוגן שזכויותיו אינן תלויות בזכויות האדם נדחתה שכן הוא לא סיפק כל תשתית משפטית או ראייתית לטענה זו. בנוסף, טענה זו סתרה טענות אחרות של התובע. שלישית, גם הטענה כי התובע הינו דייר מוגן לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר נדחתה מאחר שהתובע לא הוכיח כי החזיק בנכס כבעלים או כשוכר דורי, המהווה תנאי מוקדם להגנה זו. יתר על כן, פסק הדין בתביעה מקבילה קבע כי סעיף 33 חל רק על בעלים או חוכרים רשומים, ומאחר שהתובע לא היה רשום, סעיף זה לא חל עליו. רביעית, הסכמתו של התובע לוותר על זכויותיו בנכס במהלך המשא ומתן, משמעה ויתור על כל זכויותיו לגבי הנכסים ששימשו כבטוחה. יתר על כן, ניסיונה של התובעת להסתמך על פסק דין במקרה אחר, אשר ביסס את זכותו של ידוע בציבור לדיירות מוגנת, לא צלח שכן במקרה הנוכחי היו עובדות שונות. במקרה זה, התובעת הייתה מעורבת בכל שלבי רישום השעבוד וחתמה על ההסכמים הרלוונטיים. לבסוף, טענת התובעת כי הליכי המימוש בוצעו על פי פקודת המס ולא על פי הסכם הבטוחות, נדחתה שכן היא סותרת את דברי הנתבעים וכן את פסק הדין בתביעה המקבילה. ככלל, החליטה השופטת כי טענות התובע אינן מוצלחות ולכן התביעה נדחית. התובע חויב לשלם 10,000 ₪ שכר טרחת עורך דין לכל אחד מהנתבעים.