תפ"ח 15153-09-18

תקציר

הנאשמים, מאור כהנא ואריאל ורדיניאן, הורשעו ברצח בכוונה תחילה, לפי סעיפים 300(א)(2) ו-301 לחוק העונשין, כנוסחם לפני תיקון 137 לחוק. כהנא היה היורה והורשע כמבצע בצוותא, ואילו ורדיניאן הורשע בסיוע לרצח, לפי סעיפים 300(א)(2) ו-31 לחוק העונשין, כנוסחם לפני התיקון. שני הנאשמים הורשעו גם בעבירות נשק (נשיאה והובלה), לפי סעיפים 144(ב) לחוק רישא וסיפא+29, ושיבוש הליכי משפט, לפי סעיפים 244+29 לחוק. בית המשפט הסתמך רבות על ראיות נסיבתיות, שכן לא היו עדי ראייה לרצח. השופטים דחו את גרסאותיהם הכבושות של הנאשמים, קבעו כי הן שקריות ובלתי אמינות, וקבעו כי הראיות שהציגה התביעה, לרבות ראיות דיגיטליות, ראיות פורנזיות ועדויות עדים, יצרו תמונה קוהרנטית המוכיחה את אשמת הנאשמים מעבר לספק סביר. השופט ליפשיץ פירט את חומר הראיות והגיע למסקנה כי הרצח היה ככל הנראה תוצאה של אירוע קודם שהתרחש באולם כינורות. השופט ציגלר הדגיש את התנהלות הנאשמים במהלך המשפט, שמרו על שתיקה והציגו את גרסאותיהם רק לאחר שמיעת ראיות התביעה, מה שחיזק את הרושם כי גרסאותיהם נתפרו לחומר הראיות. השופט מנדלבום הוסיף כי בגרסתו של כהנא חסרה "זעקת חפות", כפי שניתן היה לצפות ממי שמואשם שלא בצדק בעבירה כה חמורה. השופטים דנו גם במניע לרצח והסכימו כי אמנם שאלת המניע אינה מהותית, אך קיים קשר משמעותי בין האירוע הקודם לבין הרצח. למרות פערים ראייתיים, השופטים היו תמימי דעים בהחלטתם, ומצאו את ראיות התביעה מוצקות ומשכנעות.