עע"מ 1484/13

תקציר

מדינת ישראל כפופה לאמנת הפליטים משנת 1951, המגדירה פליט כמי שנמצא מחוץ למדינתו בשל חשש לרדיפה על רקע גזע, דת או השקפות פוליטיות, שאינו יכול לבקש את חסותה של אותה מדינה. כדי להוכיח את טענתם, על מבקשי המקלט להוכיח בסיס ממשי ואובייקטיבי לחשש זה. במקרה זה, בית המשפט לא מצא סיבה לבטל את החלטת משרד הפנים לדחות בקשת מקלט של מתנגד אתיופי בהתבסס על אירועים שקדמו להגעתו לישראל. המערער עזב וחזר לאתיופיה ללא תקלות, ולא הציג ראיות לרדיפה שיטתית של פעילים זוטרים. בנוסף, טענותיו בראיון לנציבות האו"ם לפליטים לא היו מקיפות דיין כדי להצדיק החלטה אחרת. בית המשפט דחה גם את טענת ה"סור פלייס" של המערער, המבוססת על רדיפה הנובעת לאחר עזיבתו את הארץ, בשל פעילותו בארגון גינבוט 7 בישראל. המערער לא הוכיח די הצורך את מעורבותו בארגון או את מודעותה של ממשלת אתיופיה אליו, ומשכך לא יכול היה להוכיח חשש מבוסס לרדיפה. יתר על כן, בית המשפט נמנע מלהכריע במעמדן המשפטי של בקשות "sur place", וציין את אופיו המפוקפק של גינבוט 7, והמליץ להיזהר במתן מקלט לאנשים העלולים להוות סכנה לתושבי ישראל. השופט הגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור, ועל המערערים – לרבות אשתו וילדיו של המתנגד – לעזוב את הארץ עד ליום 1.5.2014, לשאת בהוצאות הערעור ולשלם את שכר טרחת עורך הדין של המשיבים.