תמ"ש 7230-09-06

תקציר

הסכסוך בין שני האחים נסוב סביב זכויות השימוש, המגורים והבעלות בבית הרשום על שם התובע. בעוד התובע טוען שהבית הוא שלו ומבקש לסלק את הנתבעים ולחייבם בדמי שימוש, הנתבעים טוענים כי הם הבעלים האמיתיים, כאשר התובע משמש כ"נאמן". בית המשפט מוצא את טענות התובע משכנעות יותר, ודוחה את טענת הנתבעים לבעלות על בסיס הסכם נאמנות בעל פה לכאורה. עדויותיהם הבלתי עקביות של הנתבעים והיעדר ראיות משכנעות מערערים את טענתם. בנוסף, בית המשפט מסרב להכיר בייפוי כוח בלתי חוזר לכאורה בשל היעדר המסמך וחוסר עקביות בנרטיב של הנתבעים. יתר על כן, חוות דעת המומחה על מסמך שהציגו הנתבעים, אשר הראה לכאורה את הודאת התובע בתשלום חלקי של הנתבעים עבור הבית, קובעת כי המסמך ככל הנראה מזויף. גרסת התובע, הנתמכת על ידי עדים נוספים, אמינה יותר. בית המשפט קובע כי הרישום על שם התובע מהווה ראיה חלוטה לבעלות, ותביעת הנתבעים למתן פסק דין הצהרתי נדחית. עם זאת, בית המשפט מוצא כי הנתבעים קיבלו רישיון מגורים בלתי חוזר, שכן הם התגוררו בבית למעלה מ-25 שנה ברשותו המפורשת של התובע, השקיעו בנכס ושינו את מצבם לרעה בהסתמך על היתר זה. התובעת לא התנגדה למגוריהם במשך תקופה ממושכת. לפיכך, בית המשפט קובע כי לנתבעים עומדת הזכות להמשיך ולהתגורר בבית ללא הגבלת זמן מבלי לשלם דמי שכירות, שכן הצדק מחייב את המשך קיומו של הרישיון. לא ניתן לשלול רישיון מגורים בלתי חוזר זה, אך התובע רשאי לתבוע פיצוי בגין ההשקעות שבוצעו בנכס.