ע"א 568/80

תקציר

מדובר בערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי שסירב להיעתר לבקשת אימוץ. המערערים, זוג חשוך ילדים, קיבלו את בתו של אחיו של המערער זמן קצר לאחר לידתה, בהסכמת הוריו הטבעיים של הילדה. שנתיים וחצי לאחר מכן מונו למערערים אפוטרופוסים נוספים לילד. הבקשה לאימוץ הוגשה כעבור שלוש שנים אך נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. הערעור לבית המשפט העליון נסוב סביב השאלה האם יש לדחות את בקשת האימוץ בשל היותה אימוץ בין-משפחתי. בית המשפט העליון פסק לטובת המערערים, בקובעו כי בעוד שהאימוץ רצוי בדרך כלל בתנאים של ניתוק מוחלט מהמשפחה הטבעית, טובת המאומץ היא הגורם המכריע. במקרה דנן, צו אימוץ הוא לטובת הילדה שכן הוא יעניק לה תחושת שייכות ויציבות, מה גם שהיא מתגוררת עם המערערים כבר עשר שנים. בית המשפט הדגיש כי התפתחותו החיובית והבריאה של הילדה בבית המאמץ, לצד היחסים הטובים הקיימים עם משפחתה הטבעית, גוברת על החשש מפני אימוץ בין-משפחתי. זאת ועוד, תבונתם ושיקול דעתם של המערערים בגידול הילדה, יחד עם תמיכת ההורים הטבעיים ומודעותה של הילדה למצבה, הופכים את צו האימוץ לראוי. פסק הדין הדגיש את עקרון העל של טובת הילד וקיבל את הערעור, תוך שהוא מורה למשיב לשאת בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין.