ע"א 8939/01

תקציר

בתיק משפטי שבו היו מעורבים בעלי הדירות וחברת הבנייה חפציבה, נדון בית המשפט המחוזי בירושלים בערעור ובערעור שכנגד בגין ליקויים בדירות שמכרה החברה. בעלי בתים טענו לליקויים רבים, כולל חמורים, וטענו כי התיקונים המבוקשים לא בוצעו או בוצעו בצורה גרועה. החברה טענה כי יש לדחות את תביעות הפיצויים משום שבעלי הדירות לא מסרו הודעה בכתב על ליקויים בתוך שנה מיום האכלוס, כפי שנקבע בחוק המכר (דירות), תשל"ג-1973, ובהסכמי המכר. בית המשפט קמא קבע כי על החברה לבצע תיקונים בפיקוח בית המשפט, אך אם לא תעמוד בלוחות הזמנים, יהיה עליה לשלם את עלויות התיקון בתוספת חיובים נוספים. בעלי בתים שהתנגדו לתיקונים של החברה יכלו לקבל פיצוי ללא עלויות נוספות. עם זאת, בית המשפט לא החיל את חובת ההודעה בכתב על בעלים שהודיעו לחברה בכתב באופן מיידי. המערערים חלקו על כך, וטענו כי בהודעה בעל פה ובכתב ניתנה הודעה מספקת. הערכת בית המשפט התייחסה גם לפגמים בלתי הפיכים והעריכה את הפיצוי על סמך הערכות שוק, אם כי החברה חלקה על שיטת החישוב של חלק מהליקויים. בערעור קבע בית המשפט העליון כי הודעה בכתב אינה חובה, מה שמצביע על כך שתקשורת בעל פה מספקת כל עוד היא מודיעה בפועל לחברה על פגמים. לפיכך פסק בית המשפט לטובת בעלי הדירות, והעניק להם פיצוי כפי שנקבע בהערכת מומחים, תוך התייחסות גם לטעות סופר בנוגע לסכומי הפיצוי. בסופו של דבר, ההחלטה חייבה את החברה לכסות הוצאות משפטיות, ואישרה את זכותם של בעלי הדירות לסעד כספי בתרחיש שבו נראה כי החברה קיבלה הודעה מספקת אך נכשלה בניסיונות התיקון.