ת"א 43368-10-19

תקציר

פסק הדין מתבסס על תביעה שהגישה תובעת נגד מספר נתבעים, בהם דודה, אשתו ואדם נוסף, אבי, שמילא תפקיד בכיר בשירותי הכבאות. התביעה נובעת מהסכם שנחתם בין הצדדים, לפיו התובע יעמיד הלוואה של 1.5 מיליון שקל לחברה חדשה, שתוחזר בתשלומים חודשיים. הנתבעים שימשו ערבים להלוואה ולהתחייבויות נוספות. הנתבעים לא עמדו בפירעון ההלוואה, מה שהוביל את התובע להגיש תביעה בדרישה לפירעון מיידי של מלוא סכום ההלוואה, בצירוף עלויות נוספות. הנתבעים טענו כי אין לפרוע את ההלוואות משום שהחברה החדשה מעולם לא הוקמה, והתובעת למעשה הלוותה כספים לעצמה. עוד טענו כי מדובר בהסכמים פיקטיביים, ללא העברת כספים בפועל, וכי לא קיבלו ייצוג הולם בעת החתימה. כמו כן, הם טענו כי חלק מכספי ההלוואה שימשו לפירעון חובות אישיים, ולכן אין להטיל אחריות על הערבים. עם זאת, השופט מצא כי טענות הנאשמים אינן משכנעות ואינן נתמכות בראיות. נקבע כי התובעת העבירה את הכספים המובטחים לחברה ולנושיה, והנתבעים לא סיפקו כל הבהרה בעניין זה. השופטת דחתה גם את הטענה כי הנתבעים לא הבינו את ההסכמים או כי חתימותיהם זויפו. חוסר האמינות של הנאשמים, יחד עם הרחבת טיעוניהם לאורך המשפט, החלישו עוד יותר את טענתם. השופט פסק לטובת התובע והורה לנתבעים לפרוע את יתרת ההלוואה, בסך 3,140,000 ₪, בצירוף ריבית שנצברה מאז מתן ההלוואה. כמו כן חויבו הנתבעים בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך הדין של התובע, בסך 75,000 ₪, וב-75% משכר הטרחה ששולם לעד המומחה. בשל מצבם הכלכלי של נאשמים 2 ו-3, לא ננקטו נגדם פעולות אכיפה מיידיות. פסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים וסימן את סיום התיק.