ת"א 18199-06-10

תקציר

המחלוקת נסובה סביב פרשנותו של סעיף 133(א)(3) לפקודת המכס, שעניינו חישוב המכס. סעיף זה קובע כי יש להוסיף למחיר העסקה תמלוגים ודמי רישוי בגין טובין מיובאים, שהיבואן מחויב לשלם כתנאי למכירת הטובין בישראל. התובעים, המייבאים מוצרי אופנה, טוענים כי התמלוגים שהם משלמים לבעלי סימני המסחר בגין הזכות להשתמש במותגיהם אינם צריכים להיכלל במחיר העסקה לצורכי מכס. הם התקשרו בהסכמי שיווק עם בעלי סימנים מסחריים שונים, אך רכשו את המוצרים בפועל מיצרנים בסין. הנתבעים, רשויות המכס, סבורים כי התמלוגים צריכים להיות חלק ממחיר העסקה, ללא קשר לחוסר מעורבותו של בעל סימן המסחר בתהליך הייצור. בית המשפט פותח בבחינת כוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיף 133(א)(3) במסגרת המשפטית הישראלית ומוצא כי ההוראה נחקקה לשם יישום הסכם סחר בינלאומי, ההסכם בדבר יישום סימן ז' להסכם הכללי בדבר תעריפים וסחר (אמנת היישום). לפיכך, בית המשפט נותן משקל משמעותי לפרשנותה של הוראה זו על ידי הוועדה הטכנית של ארגון המכס העולמי, אשר הוקמה על מנת להבטיח יישום אחיד של אמנת היישום. חוות הדעת של הוועדה הטכנית תומכות בעמדת התובעים כי יש לכלול תמלוגים במחיר העסקה רק אם הם תנאי למכירת טובין בין היבואן ליצרן. בית המשפט בוחן את פרשנותה של הוראה זו גם בתחומי שיפוט אחרים שאימצו את אמנת היישום, לרבות האיחוד האירופי, קנדה וארצות הברית. היא מוצאת כי הדעה הרווחת מתיישבת עם טענת התובעים, ומחזקת את התפיסה כי יש לראות בתמלוגים תנאי למכירה בין היבואן ליצרן. לאחר מכן בוחן בית המשפט את התכליות הכלליות של דיני המכס, בהדגישו כי מטרתם למסות פעילות כלכלית המתנהלת מחוץ לישראל ומתייחסת ליבוא טובין מוחשיים. על ידי השוואה בין הפעילות הכלכלית המתרחשת בחו"ל לבין זו המתרחשת בתוך ישראל, בית המשפט מגיע למסקנה כי תמלוגים המשולמים לבעלי סימני מסחר מסווגים באופן מדויק יותר כהוצאות הקשורות לשיווק בישראל ולא כעלויות הקשורות לייבוא. כתוצאה מכך, אין לכלול אותם במחיר העסקה לצורכי מכס. כדי לקבוע אם תמלוגים הם תנאי למכירת טובין, בית המשפט מציע מבחן בן שני חלקים. ראשית, יש לקבוע כי תשלום התמלוגים חיוני ליצרן כדי לייצר את הסחורה ולספק אותה לייבוא. שנית, על בית המשפט לבחון האם לבעל סימן המסחר יש זכות משפטית ויכולת מעשית לעצור את הייצור אם לא ישולמו תמלוגים. אם שני התנאים מתקיימים, התמלוגים יכולים להיכלל במחיר העסקה. ביישום מבחן זה על ההסכמים שהציגו התובעים, מגיע בית המשפט למסקנות שונות לגבי כל סימן מסחר. לגבי ריפ קרל ודיסני, היא מוצאת כי לבעלי סימן המסחר יש שליטה משמעותית על תהליך הייצור, ולכן התמלוגים המשולמים כלולים בצדק במחיר העסקה. עם זאת, עבור No Fear, Garfield, Tom &Jerry, Scooby Doo ו-Galit Levy, בית המשפט פוסק לטובת התובעים, וקובע כי לבעלי סימן המסחר אין את השליטה הנדרשת על הייצור. בנוסף, לגבי המותג המוגן המקומי גלית לוי, בית המשפט קובע כי אין צורך לכלול תמלוגים במחיר העסקה. במקרה של לי קופר, בית המשפט שוב מצדד בתובעים, ומציין כי לבעל סימן המסחר אין כל מעורבות בתהליך הייצור ואין לו את השליטה הנדרשת. לפיכך, בית המשפט מקבל חלקית את התביעה. היא מוציאה צו הצהרתי הקובע כי התמלוגים המשולמים על פי ההסכמים הנ"ל אינם צריכים להיחשב לצורך חישובי המכס. הנתבעת מצווה להחזיר לתובעים את המכס ששולם, בצירוף ריבית. התובעים מקבלים גם הוצאות ושכר טרחת עורך דין.