ת"א 54268-12-18

תקציר

מדובר בתביעת רשלנות רפואית שהגישה משפחתו של מטופל שנפטר נגד הרופאים המטפלים והמוסד הרפואי. התובעים טענו כי הנתבעים החמיצו את אבחון הגידול במעי הגס במהלך בדיקות רקטוסקופיה וקולונוסקופיה, אשר אילו אובחנו מוקדם יותר, היו יכולות להציל את חיי החולה. בית המשפט עמד בהרחבה על הקשיים המובנים בהכרעה בתביעות רשלנות רפואית, והדגיש כי רופאים מחויבים לפעול במקצועיות ובמיומנות בלבד, וחובתם אינה נבחנת בתוצאות אלא במאמצים. הוא גם הדגיש כי רפואה אינה מדע מדויק וכי יש לבחון את מצב העניינים בזמן הנכון של התרחשות. השאלה המרכזית הייתה האם הגידול היה קיים בעת הבדיקות בנובמבר 2011. בית המשפט צידד בחוות הדעת של הנתבעים, מצא אותן משכנעות ואמינות, וקבע כי חוות הדעת של התובעים היא ספקולטיבית ומוטה. נקבע כי הגידול ככל הנראה התפתח לאחר הבדיקות וכי מעשיהם של הנאשמים היו סבירים ובהתאם לנורמות המקובלות. כמו כן, התייחס בית המשפט לטענות התובעים בדבר תיעוד לקוי של הבדיקות, פגיעה באוטונומיה והרחבת חזית הסכסוך. בית המשפט מצא טענות אלה בלתי משכנעות, והדגיש כי התובעים העלו אותן כלאחר יד ובדיעבד. עוד ציין בית המשפט כי עדויות המומחים מטעם הנתבעים היו אמינות ועקביות, בעוד שעדותו של המומחה מטעם התובעים הייתה מתחמקת ולא עקבית. בסופו של דבר, בית המשפט דחה את התביעה, והורה לתובעים לשאת בהוצאות הנתבעים בסך 15,000 דולר. פסק הדין שיקף את חוסר הנוחות של בית המשפט לבסס החלטה על אמירה המיוחסת לרופא שאינו מעיד, והודגש כי טענות התובעים התבססו בעיקר על ספקולציות ואמירות שלא הוכחו.