עת"מ 59368-12-20

תקציר

העתירה מערערת על החלטת ועדת ערר מנהלית, שהחליטה כי בקשה מסוימת להיתר בנייה נופלת בגדר תמ"א 38. העותרים טענו כי הבקשה אינה זכאית לתמריצים המפורטים בתכנית, ועל כן יש לבטל את החלטת ועדת הערר. בית המשפט פותח בהתוויית היקפה המצומצם של הביקורת השיפוטית על החלטות מוסדות התכנון, אשר יתערבו רק במקרים חריגים. לאחר מכן היא פונה לפרש את הסעיפים הרלוונטיים בתמ"א 38, ובפרט את סעיף 23, המאפשר להתאים את הוראות התכנית למאפיינים מקומיים. השופט מסכים עם פרשנות ועדת הערר כי סעיף 23 חל על תכניות למגרשים ספציפיים, בתנאי שקיים צורך תכנוני, וכי תכנית כזו יכולה להקנות זכויות נוספות מעבר לאלה שבתמ"א 38, מבלי לציין במפורש שהיא ערוכה לפי סעיף 23. באשר לתכנית הספציפית העומדת על הפרק, מציינת השופטת כי אלמנטים תכנוניים מקצועיים שזורים בפרשנותה. לאחר שבחן את הוראות התכנית ולא מצא פגם בהחלטת ועדת הערר, מגיע השופט למסקנה כי התכנית הנדונה מהווה תכנית לפי סעיף 23 לתמ"א 38. השופט דוחה את טענות העותרים ומדגיש כי מהותה של התוכנית היא לאפשר את חיזוק המבנה בעצמאות 7, כנדרש בתמ"א 38. כמו כן, השופט חולק על טענת הוועדה המקומית כי החלטת ועדת הערר פיצלה למעשה את מהות התוכנית. השופט מבהיר כי הוועדה רק הכירה בכך שהצורך בתכנית לפי סעיף 23 נבע מהבניין בעצמאות 7 ולא בעצמאות 9. לאור האמור, העתירה נדחית, והעותרים נדרשים לשלם 10,000 ₪ כל אחד הוצאות לוועדת הערר ולגבסו.