ע"א 410/76

תקציר

הערעור והערעור שכנגד נובעים ממחלוקת על ירושת עזבונו של דוד שרייבקר, שנפטר בשנת 1965. כלתו של דוד, ציפורה שרייבקר, נישאה להלל טורקניץ לאחר מות בעלה הראשון, גדעון שרייבקר, בנו של דוד. ציפורה והלל אימצו את בתה של ציפורה מנישואיה הראשונים, דפנה, בשנת 1958. לימים תבעה דפנה את זכויות הירושה שלה כנכדתו של דוד לאחר שמלאו לה 18. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו פסק לטובתה בשנת 1976, מה שהוביל לכך שכרמלה ציפר, היורשת הנותרת של דוד, ערערה על ההחלטה, ודפנה ערערה נגדית על החלטת בית המשפט שלא לתקן את צו האימוץ. פסק הדין של בית המשפט העליון בחן את התקופות השונות של דיני האימוץ ואת השלכותיהן על זכויות הירושה. לפני 1960 חל המשפט העברי על האימוץ, והמאומצים שמרו על זכותם לרשת קרובי משפחה טבעיים. חוק אימוץ ילדים משנת 1960 שינה זאת, אך גם אפשר לבית המשפט לצמצם את ניתוק היחסים. עם זאת, חוק הירושה משנת 1965 החזיר את זכותם של מאומצים לרשת קרובי משפחה טבעיים. מאחר שדוד נפטר בשנת 1965, לפני כניסתו לתוקף של חוק הירושה, היה על בית המשפט לקבוע מהו הדין החל. בית המשפט פירש את כוונת המחוקק העומדת מאחורי חוקים אלה כדי לשמור על הזכויות הקיימות, וקבע כי דפנה, שאומצה לפני 1960, שמרה על זכותה לרשת את דוד. בית המשפט ציטט תקדימים משפטיים ודברי הסבר לתמיכה בפרשנות זו. השופט אלון הדגיש כי כוונת המחוקק הייתה לשמור על זכויות הירושה של מאומצים, וכי אין לקפח את דפנה על ידי שינוי ביניים בחוק. לפיכך, הערעור נדחה, והערעור הנגדי נדחה, ובכך אישר את זכותה של דפנה לרשת משותפת עם כרמלה ציפר.