ה"פ 110/08

תקציר

פסק הדין עוסק בשתי בקשות למתן פסק בוררות בסכסוך בין קיבוץ לבין חבר קיבוץ לשעבר, בן-נון, שעזב את הקיבוץ וביקש דמי עזיבה. הקיבוץ ביקש לבטל את פסק הבוררות, ובן-נון ביקש לתקן מחדל מקרי ולהשלים את פסק הבוררות בהתאם. בית המשפט דחה את בקשת הקיבוץ לבטל את פסק הבוררות, שכן לא מצא עילה משפטית לכך מבין אלה שצוינו על ידי הקיבוץ. בקשת הביטול התבססה, בין היתר, על הטענה כי הבוררים חרגו מסמכותם, כי לא ניתנה לקיבוץ הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, וכי פסק הבוררות נוגד, בין היתר, את תקנת הציבור. בית המשפט קבע כי אין לבחון את פסק הבוררים על פי אמות המידה המשמשות לפסק דין, וכי הקיבוץ לא העלה במהלך הבוררות כל טענה בדבר סמכות הבוררים. לפיכך, עילת הביטול על בסיס חריגה לכאורה מסמכותם של הבוררים לא התקיימה. עוד קבע בית המשפט כי אכן ניתנה לקיבוץ הזדמנות לטעון את טענותיו וכי הסכום שנפסק לבן נון אינו מופרז דיו כדי להצדיק את ביטול פסק הבוררות בנימוק שהוא נוגד את תקנת הציבור. באשר לבקשתו של בן-נון לתקן מחדל בשוגג, הסכים בית המשפט כי פסק הבוררים נעדר קביעה של המועד הקובע לחישוב "יתרת החירות של הפניקס". בית המשפט קבע כי מדובר בעניין מהותי המחייב הכרעה של הבוררים עצמם והורה להחזיר להם את פסק הבוררות לשם השלמתו והכרעתו בסוגיה זו, תוך השארת יתר חלקי פסק הבוררות על כנם. בקשתו של בן-נון להרחיב את סמכות התיקון הנתונה לבית המשפט בענייני בוררות נדחתה, שכן בית המשפט מצא כי היא אינה חלה במקרה זה. לבסוף חויב הקיבוץ לשלם את הוצאותיו המשפטיות של בן-נון, בסך 7,500 שקל.