עע"א 2/83

תקציר

מדובר באסיר שהורשע בסחר בהרואין, ומרצה עונש מאסר של שש שנים עם עונשים חופפים נוספים. לאחר שהשלים שני שלישים מתקופת מאסרו, ביקש האסיר שחרור על תנאי על בסיס התנהגות חיובית ופוטנציאל שיקומי, בתמיכת שירות המבחן ורשויות הכלא. עם זאת, ועדת השחרורים דחתה את בקשתו מחשש לשלום הציבור, והדגישה את הישנות עבירות הסמים שלו. בית המשפט המחוזי פסק תחילה לטובת שחרור האסיר, ומתח ביקורת על ועדת השחרורים על כך שהתמקדה באופן לא ראוי בסכנה שבפשע ולא בסיכון האישי הנשקף מאסיר. הערעור הדגיש שאלות מרכזיות הנוגעות למידת שיקול דעתה של ועדת השחרורים והיקף ההתערבות השיפוטית הראויה. בג"ץ קבע כי לוועדת השחרורים אמנם שיקול דעת רחב, אך עליה לפעול במסגרת גבולות משפטיים ועקרונות המשפט המינהלי, כגון הגינות ורציונליות. בית המשפט הפך את החלטת בית המשפט המחוזי, והדגיש כי זהירותה של ועדת השחרורים במקרה זה הייתה סבירה בהתחשב בסיכון הפוטנציאלי לחזרה לפשע, במיוחד בעבירות הקשורות לסמים. פסק הדין הדגיש את הצורך שלוועדות השחרורים יהיו קריטריונים ברורים בכתב שיבטיחו קבלת החלטות עקבית ויאפשרו ביקורת שיפוטית. בנוסף, צוין כי יש לכבד את קביעותיה של ועדת השחרורים, אלא אם הן חורגות באופן משמעותי מגבולות הסביר. בג"ץ גם הכיר בצורך בהערכה מתמשכת של יעילות מערכת השחרורים והציע רפורמות אפשריות, בהתחשב בכך שחלק ניכר מהאסירים המשוחררים מוקדם פוגעים מחדש. בסופו של דבר, בית המשפט החזיר את החלטת ועדת השחרורים לדחות את השחרור.