ה"פ 48688-05-20

תקציר

פסק הדין דוחה את התביעה בנימוק של היעדר סמכות מהותית של בית המשפט לדון בתיק. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב סיווג התביעה, ובפרט האם מדובר בתביעה קניינית או חוזית. בית המשפט מכיר בהיעדר פסיקה סופית של בית המשפט העליון בעניין זה. על פי מבחן הסעד, הקובע סמכות עניינית, הסמכות לדון בתביעות הנוגעות למקרקעין, לרבות מקרקעין לא רשומים, נתונה לבית המשפט המחוזי, למעט במקרים בהם הסעד המבוקש נוגע להחזקה, שימוש או חלוקה של מקרקעין. במקרה הנוכחי, הסעד העיקרי המבוקש מתפרש כסעד קנייני הכרוך בשינוי זכויות במקרקעין, ומעמיד אותו בסמכותו הבלעדית של בית המשפט המחוזי. טענת התובעים כי הסעד העיקרי הוא חוזי, ולפיכך מצוי בסמכותו של בית משפט השלום, אינה מתקבלת. השופטת מציינת את האופי המלאכותי של ההבחנה של התובעים בין סעד ראשוני לסעד משני, ומדגישה כי הסכמי ההלוואה והשעבוד אינם ניתנים לחלוקה. יתר על כן, ניכר כי הסוגיה המרכזית נוגעת לחובות התובעים על פי הסכם המשכון. משכך, התביעה נדחית מחוסר סמכות, אם כי התובעים חופשיים להגיש תביעה חדשה לבית המשפט המחוזי, תוך שמירה על טענות כל הצדדים וזכויותיהם. עוד מציינת השופטת כי ההחלטה שלא להעביר את התביעה לבית המשפט המחוזי מאפשרת לו להביע את עמדתו לגבי סמכות השיפוט אם תוגש תביעה חדשה. קביעה זו מתקבלת שלא בנוכחות הצדדים ואינה מונעת מהם להמשיך ולקדם את העניין.