ה"פ 1077/02

תקציר

פסק הדין דן בפרשנותם של שני מסמכים נפרדים הנוגעים לשכר טרחה בין עורך דין לבין לקוחו, מנורה חברה לביטוח בע"מ. ההסכם הראשון, שכונה "ההסכם המחוזי", הושג בטלפון ועסק בשכר הטרחה עבור ייצוג מנורה בתביעה שהוגשה נגדם כתוצאה משריפה הרסנית במפעל בו ביטחו. ההסכם השני, המכונה "הסכם בית המשפט העליון", התייחס לשכר הטרחה עבור ייצוג מנורה בערעור על התיק הקודם. בית המשפט מצא כי "הסכם בית המשפט העליון" ביטל את "ההסכם המחוזי". המבקש, עו"ד המייצג את מנורה, טען כי שני ההסכמים הם עניינים נפרדים, ולכן הוא זכאי לשכר הטרחה הקבוע ב"הסכם המחוזי". עם זאת, השופט קבע כי הראיות מלמדות כי הצדדים התכוונו ש"הסכם בית המשפט העליון" יהווה פתרון כולל של כל סכסוכי שכר הטרחה, לרבות אלה המפורטים ב"הסכם המחוזי". לפיכך, נדחתה תביעת המבקש לתוספת שכר טרחה לפי "ההסכם המחוזי". בהתייחסו ל"הסכם המחוזי", קבע בית המשפט כי לשונו הברורה והחד-משמעית של החוזה, יחד עם הנסיבות הסובבות את יצירתו, תומכים בפרשנותה של מנורה. טענת המבקש כי ההסכם מזכה אותו באחוזים מכל סכום ש"חסכו" מנורה, לרבות כספים שלא הוצאו כתוצאה מהזכייה בתיק, נדחתה. השופטת ציינה כי פרשנותו של המבקש אינה עקבית, והלשון בה נעשה שימוש בהסכם – "סכום להחזר" – ברורה ויש להבינה כפשוטה. בנוסף, מטרתו הכלכלית של ההסכם הייתה לתמרץ את המבקש לזכות בתיק ולהפחית את הנטל הכלכלי של מנורה, דבר שהושג טוב יותר באמצעות פרשנותה של מנורה. משכך, דחה בית המשפט את תביעתו של המבקש לשכר טרחה נוסף על פי "ההסכם המחוזי" והורה לו לשלם את הוצאותיה ושכר טרחתה של מנורה.