ת"א 1963-12-19

תקציר

בית המשפט החליט כי תביעת התובע כנגד הנתבע, בדבר פיצוי כספי בגין התנהלותו הבלתי תקינה לכאורה של הנתבע כעורך דין, אינה חסומה על פי חוק. התובע טען כי התביעה, שהוגשה בשנת 2018, נמצאת בתוך מגבלת הזמן של שבע שנים לתביעות שאינן מקרקעין, שכן רק לאחר פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה משנת 2018 – שקבע כי חתימתו של המנוח על מסמכים מסוימים לא הושגה כדין – ניתן היה להמשיך בתביעת הנזיקין שלו נגד הנתבע. מנגד, הנתבע טען כי עילת התביעה קמה או בשנת 2003, עת נחתמו המסמכים, או בשנת 2010, כאשר נודע לתובע על חתימת אמו, ולכן התביעה התיישנה. השופטת הסכימה עם התובעת, וקבעה כי תביעת הנזיקין נגד הנתבע לא הייתה בשלה עד לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, שכן היא הייתה תלויה בתוצאות אותו מקרה. פסיקה אחרת תעודד תובעים להגיש תביעות בשלות, ותיצור עומס מיותר על מערכת המשפט. זאת ועוד, ניתן להחיל כאן הוראה חלופית – סעיף 8 לחוק ההתיישנות – העוסקת במקרים בהם העובדות המהוות את עילת התביעה נעלמות מהתובע מסיבות שאינן תלויות בו. השופטת הדגישה כי זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד חוקתית, התומכת במסקנה כי טענת התובע קבילה. לפיכך, הבקשה לסילוק התביעה נדחתה, והנתבע חויב לשלם לתובע הוצאות בגין בקשה זו, בסך 1,500 ₪.