עת"א 47025-03-23

תקציר

העותר, אסיר המרצה עונש מאסר ממושך בגין עבירות שונות, ביקש לערער על מדיניות השב"ס הכובלת אותו דרך קבע בידיו וברגליו בכל פעם שהוא מועבר או לכל מטרה אחרת. לטענתו, המדיניות אינה סבירה, נעדרת בסיס משפטי ומיושמת ללא כל שיקול ספציפי מראש. שב"ס נימק את מעשיו בהנחיות ביטחוניות שנקבעו בשל התנהגותו של העותר בעבר, לרבות אלימות וניסיונות בריחה. עם זאת, בית המשפט מצא כי התשתית העובדתית להנחיות אלה אינה תקפה עוד, שכן לא היו לאחרונה אירועי אלימות או ניסיונות בריחה מצד העותר. יתר על כן, המידע הנוכחי לא תמך באפיון העותר כאדם אלים ותוקפני. בית המשפט קבע כי שב"ס יכול לחייב אסירים רק על סמך הסמכה מפורשת בחוק או בתקנותיו. אמנם הייתה הוראה חוקית המאפשרת כבילה במהלך העברות, אך היא הייתה אמורה להיות מוכרעת בכל מקרה לגופו ולא העניקה אישור כללי לכבילה שגרתית בתוך בתי הסוהר. בית המשפט הדגיש כי כל אמצעי מגביל, ובפרט כזה הפוגע בכבוד האדם, חייב להתבסס על תשתית עובדתית מוצקה, שלא היה המקרה כאן. משכך, הורה בית המשפט על ביטול הנחיות האבטחה הקיימות לגבי העותר, שכן הן לא נתמכו במידע עדכני. הוחלט כי מעתה החלטות על כבילת העותר יתקבלו ללא משוא פנים, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. משמעות הדבר הייתה שבהיעדר הצדקה ספציפית, לא יהיה צורך בכבילה בתוך הכלא, והעברות יחייבו רק איזוק ידיים ורגליים. פסק הדין שימש תזכורת לכך שהחלטות מנהליות, ובמיוחד כאלה הפוגעות בזכויות אדם בסיסיות, חייבות לדבוק בעקרונות ההליך ההוגן ולהתבסס על תשתית עובדתית עדכנית ומוצדקת. פסק דין זה חיזק את התפיסה כי יש לכבד את זכויות האסירים, וכל חריגה מהן חייבת להיות מוסמכת במפורש והכרחית באופן סביר.