ע"א 3250/00

תקציר

המערערת, שירשה חלק מחלקות המקרקעין, פנתה במאי 1994 לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה להאריך את המועד האחרון לתביעת תיקון לוח הזכויות לגבי החלקות האמורות. הבקשה הראשונית להארכת המועד נדחתה על ידי המשיב, מה שהביא את המערער להגיש שתי בקשות לבית המשפט המחוזי. בקשה אחת ביקשה להאריך את המועד, ואילו השנייה ביקשה לתקן את לוח הזכויות. בית המשפט המחוזי דחה את שתי הבקשות, מה שגרם למערער לערער לערכאה גבוהה יותר. טענות המערער, שהתמקדו בזקנתו, מחלתו ובערותו של המנוח כסיבות להחמצת המועד, לא צלחו. בית המשפט העליון הסכים עם החלטת בית המשפט המחוזי, בקובעו כי המערערת לא סיפקה נימוקים תקפים לפי סעיפים 92 ו-93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין לאי עמידה במועד. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש כי בקשת המערערת להארכה הגיעה עשרות שנים לאחר מעשה, וכי המשיב נטל על עצמו התחייבויות משמעותיות ביחס למגרשים הנדונים בינתיים, לרבות הקמת בית ספר. בית המשפט קבע כי החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת המשיב אינה מעשה המקים זכויות מהותיות וכי המערערת לא הציגה נסיבות מיוחדות המצדיקות הארכת המועד. בנוסף, ציין בית המשפט העליון כי טענות המערערת אינן נופלות בגדר הוראות סעיפי הפקודה שהוזכרו לעיל. לפיכך נדחה הערעור, והמערערת חויבה לשלם את הוצאות המשיב.