ע"א 845/76

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס למחלוקת על משמורת על קטין בן ארבע, כאשר ההורים הביולוגיים מתנגדים לאימוץ הילד על ידי משפחה אחרת. בתי המשפט פסקו לטובת ההורים המאמצים, בהתבסס על הקביעה כי ההורים הביולוגיים כשלו באופן עקבי במילוי חובותיהם כלפי הילד. פסק הדין ניתן לאחר בחינה מדוקדקת של מכלול הנסיבות, תוך התחשבות בחוסר החיבה, האכפתיות והעניין שגילו ההורים הביולוגיים כלפי הילד, כמו גם באדישותם ובהזנחתם. פסק הדין התייחס גם לחוות דעת מומחים של פסיכיאטרים ופסיכולוגים, שסברו כי ההורים הביולוגיים אינם כשירים לגדל את הילד. בית המשפט העליון דחה את ערעורם של ההורים הביולוגיים על החלטה זו, וקבע כי התנהגותם כלפי הילד אינה ממלאת את החובות המצופות מההורים. בעוד שנסיבות חייהם המהותיות של ההורים לא עמדו בסימן שאלה, בית המשפט הדגיש את חשיבות הקשר הרגשי והפסיכולוגי שהילד זקוק לו, שההורים הביולוגיים לא יכלו לספק. בית המשפט גם הכיר בעמדת המומחים כי טיפול מוסדי אינו יכול להחליף קשר הורי זה. עוד הבהיר פסק הדין את פרשנותו של סעיף 11(1) לחוק אימוץ ילדים, וקבע כי יש להתחשב בעילה סבירה לאי קיום חובות הוריות. יש לבחון את "התמונה השלמה" בעת קביעת טיבן של חובות אלה. ככלל, שינויים במעמדו של הורה לאחר תחילת הליכי אימוץ אינם אמורים להשפיע על ההחלטה, במיוחד כאשר הילד נמצא מחוץ למשמורת הוריו תקופה ממושכת. עם זאת, על בית המשפט להישאר גמיש ולשקול כל נסיבות חדשות שעשויות להצדיק את החזרת הילד להוריו הביולוגיים. במקרה זה, בית המשפט העליון אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, בקובעו כי ההורים הביולוגיים לא מילאו את תפקידם באופן סדיר וכי טובת הילד טמונה בהישארות אצל ההורים המאמצים. החלטה זו התקבלה למרות טענות ההורים לשיפור תנאי החיים וסירובם לפנות לסיוע משפטי, כאשר בית המשפט ציין כי התנהגותם נותרה עקבית למרות ההליכים. ככלל, פסק הדין מדגיש את עדיפותו של הקשר הפסיכולוגי על פני הקשר הביולוגי כאשר ההורים אינם ממלאים את חובותיהם הטבעיות.