ת"א 68118-12-20

תקציר

התובעת, מורה במקצועה, תבעה את הנתבעת, תלמידתה לשעבר, בגין לשון הרע בגין מספר התבטאויות שהשמיעה הנתבעת על התובעת ועל שיטות ההוראה שלה. הדברים נאמרו בפרסומים באינטרנט, במסרונים בין הנתבעת לחבריה לכיתה ובתלונה למועצה הישראלית לצרכנות. בית המשפט פסק לטובת הנאשם. הפרסומים המקוונים אליהם התייחסה התובעת לא כללו חלק מהטענות המוזכרות בתביעה, ואין להטיל על הנתבעת אחריות להן שכן הן לא הופיעו בפועל בפרסומים. יתר ההתבטאויות, אף שהיו ביקורתיות כלפי התובע, היוו ביקורת צרכנית מותרת ולא היוו לשון הרע. הם גם נעשו בתום לב ולא הזכירו את שמו של התובע. באשר למסרונים בין הנאשמת לחבריה לכיתה, ציין בית המשפט כי מדובר בשיחות אישיות ויש לנקוט משנה זהירות בטרם להגביל שיחות מסוג זה. הדברים בהודעות לא היוו לשון הרע, במיוחד בהתחשב באופי השיחה ובהקשר שבו נאמרו. גם התלונה למועצה הישראלית לצרכנות לא הייתה לשון הרע. המועצה היא גוף המוסמך לקבל תלונות מסוג זה, ולנתבעת הייתה סיבה טובה להאמין באמיתות טענותיה, מה גם שהיא הגישה גם תביעה מוצלחת לתביעות קטנות נגד התובעת. יתר על כן, התלונה עצמה אינה מהווה לשון הרע, וגם אם כן, הנתבעת תהיה מוגנת על ידי זכותה לחופש ביטוי והוראות חוק איסור לשון הרע. לבסוף, התובעת לא הצליחה להוכיח את טענתה להפרת חוזה, שכן היא לא הביאה ראיות לסטודנטים כלשהם שהפסיקו לתקשר עמה או לנזק כספי כלשהו כתוצאה ממעשיו של הנתבע. לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה והורה לתובע לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 17,000 ₪, בצירוף ריבית.