ע"א 2644/19

תקציר

פסק הדין עוסק בתביעות סותרות לזכויות במקרקעין בכפר טייבה א-זועבייה, מתקופת המנדט, שהופנו לפסק הדין בבית המשפט. הקרן הקיימת לישראל ושתי עזבונות – עיזבון פאיז ועיזבון טארק – טענו כולם לזכויות בחלקת אדמה מסוימת בתוך הכפר, המכונה חלקה 16. קק"ל טענה כי זכויותיה בשטחים הבנויים של הכפר נובעות מזכויותיה הרשומות בשטח הכפרי, שעמדו על כ-50%, טענה שנדחתה על ידי בית משפט קמא. בית המשפט דחה גם את ראיות קק"ל בדבר הסכמי רכישה המבוססים על ייפוי כוח, וקבע כי הן אינן מתייחסות ספציפית לחלקה 16. בינתיים, אחוזותיהם של פאיז וטארק, טענו שתיהן לזכויות מלאות בחלקה 16. בית המשפט העליון, בהסכמתו עם פסק דינו הראשון של בית משפט קמא, ביטל את תביעתה של קק"ל לזכויות על בסיס החזקה ארוכת שנים במקרקעין על ידי עזבונו של פאיז. עם זאת, בית המשפט העליון החזיר את התיק לבית משפט קמא לצורך עיון נוסף בחומר הראיות ובחינה מחודשת של הזכויות בחלקה 16. לאחר בחינה מחודשת, מצא בית משפט קמא שוב נגד קק"ל, והגיע למסקנה כי מנהג ההשעיה הכפרית – שבו הזכויות על קרקע כפרית מתחלקות בשיתוף פעולה בין תושבי הכפר – אינו חל על השטחים הבנויים של הכפר המשמשים למגורים. קק"ל ערערה על פסק דין שני זה, אך בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט קמא וקבע כי קק"ל לא הוכיחה די הצורך את זכויותיה בשטחים הבנויים שמקורם בשטחים הכפריים. עם זאת, בית המשפט העליון הכיר בזכויותיה של קק"ל בשטחים בנויים מסוימים בהתבסס על רכישות ספציפיות המפורטות בייפוי הכוח. בנוגע לחלקה 16 קיבל בית המשפט באופן חלקי את ערעור קק"ל, וקבע כי יש לזכות ברישום עזבונו של טארק – בנו של איברהים, ששמו הופיע במפת חלוקה משנות השישים לצד פאיז – כבעלים של כ-2,429 מ"ר מהחלקה. 7,415 המטרים הרבועים הנותרים יוחסו לעזבונו של פאיז. פסק הדין הדגיש את מורכבותם של הליכי הסדרת קרקעות בכפר, המתאפיינת בשינויים לאורך זמן, והמליץ כי כל הליך כזה יידון בפני אותו שופט כדי לקבל סקירה מקיפה. לפיכך, הן ערעורי קק"ל והן ערעורם של טארק התקבלו באופן חלקי, ללא צו להוצאות. השופטת ד' ברק-ארז והשופטת א' ברון הסכימו עם פסק הדין שניתן על ידי השופט י' עמית.