דב"ע נה/14 - 3

תקציר

פסק הדין במקרה זה עוסק בסכסוך על פיצויי פיטורים בין עובד למעסיקיו לשעבר. העובד עבד בפרדס שניהל נאשם 1 בין השנים 1965-1989, לפני שעבר לעבוד אצל נאשם 2 עד שנת 1991. העובד הגיש תביעה נגד הנתבעת 1 בשנת 1990 לפיצויי פיטורים, שהביאה להסכם פשרה במסגרתו שילמה הנתבעת 1 לעובד 25,000 ₪, תוך שהיא מתכחשת לכל אחריות ושומרת על זכותו של העובד לתבוע צדדים אחרים בעתיד. בהמשך פוטר העובד על ידי הנתבעת 2 ותבע פיצויי פיטורים גם מהם, מה שהוביל לתביעה בשנת 1994 הן נגד הנתבעים 1 והן נגד המוסד לביטוח לאומי (נתבעת 3), לפיצויי פיטורים. הנתבעים טענו כי העובד מנוע מלתבוע אותם בשל הסכם הפשרה הקודם והחלטת תביעת חוב שניתנה על ידי המפרק במהלך הליכי הפירוק של הנתבעת 2. בית המשפט קבע כי הסכם הפשרה תקף ומחייב, ולא בוצעה תרמית או תרמית על ידי הנתבע 1. עוד נמצא כי העובד קיבל פיצויי פיטורים עבור תקופת עבודתו הראשונה מהנתבעת 1, ולפיכך לא יכול היה לקבלם שוב מהנתבעת 2. עוד קבע בית הדין כי העובד פעל בחוסר תום לב בכך שתבע פיצויי פיטורים משני המעסיקים וכי לנתבעת 2 קמה הגנה מהותית מפני התביעה בשל החלטת המפרק בתביעת החוב של העובד, אשר יצרה מעשה של בית המשפט. לפיכך, נדחתה תביעתו של העובד לפיצויי פיטורים כנגד כל הנתבעים, והוא חויב לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט בסך 1,000 ₪.