ה"פ 130/07

תקציר

התיק סובב סביב תביעה שהגיש בנק דיסקונט לישראל בע"מ (הבנק) נגד חמישה נתבעים, בהם אם שהייתה חייבת לבנק כספים בעקבות ערבותה לחובות שנגרמו לחברה המנהלת את חשבונה, וארבעת ילדיה. ליבת התביעה היא בקשת הבנק למתן צו הצהרתי לפיו הזכויות בדירה הרשומה על שם האם שייכות לנתבע הראשון, כנכס המשמעותי היחיד של האם שיכול לפרוע את החוב. במקביל לתביעה, הבנק גם ביקש וקיבל צו עיקול זמני על הדירה. הדירה המדוברת הועברה לבתה של האם (הנתבעת השנייה) זמן קצר לפני קריסת החברה, מה שהוביל את הבנק לטעון כי מדובר בניסיון הונאה להבריח את הנכס מהישג ידם של הנושים. הנתבעים, לעומת זאת, טענו כי ההעברה התבססה על הסכם תקף משנת 1987, המחלק את הזכויות בדירה בין שלוש הבנות תוך מתן אפשרות לאם להתגורר בה לכל החיים. לאחר שמיעת העדויות ובחינת חומר הראיות, פסק בית המשפט לטובת הנאשמים. היא מצאה כי ההסכם מ-1987 אותנטי, משכנע ונקי מכל סימני הונאה, למרות טענות הבנק לזיוף. ההסכם, שנכתב על ידי הבנות ללא סיוע משפטי, חילק את הזכויות בדירה בין שלוש האחיות, והבטיח את מגורי האם בה לכל החיים. בית המשפט קיבל את הסברי הנתבעים בדבר הסיבות לעיכוב בהעברת הזכויות בדירה ולהיעדר חלקו של הבן הצעיר בדירה. על פי העדויות, בני המשפחה סמכו זה על זה ולא ראו צורך בהתערבות משפטית בעת עריכת ההסכם. חובות האם לבנק והעיקול שהוטל בעקבותיו לא היו קשורים להסכם ולהעברת הזכויות. לפיכך, דחה בית המשפט את תביעת הבנק והורה לבנק לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪, כולל מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה.