ת"א 1560-06-14

תקציר

המחלוקת היא על הבעלות בחצר המשמשת כחלק מעסק מוסך הממוקם על חלקת קרקע המנוהלת על ידי התובעת. הנתבעים טוענים כי רכשו את הזכויות בחצר באמצעות שכירות מוגנת מהדייר הקודם, אשר חכר את הנכס מהתובע. עם זאת, התובעת טוענת כי החצר מעולם לא הייתה חלק מחוזה השכירות המוגן, וכי מעמדם של הנתבעים נע בין פולשים למשתמשי הרשאה מכללא. לאחר מאבק משפטי ממושך, פסק בית המשפט לטובת התובע. נקבע כי לדייר הקודם לא היו זכויות שכירות מוגנות בחצר שבמחלוקת, ולכן הנתבעים לא יכלו לרכוש זכויות אלה. טענות הנתבעים בדבר נזק ראייתי עקב השיהוי בהגשת התביעה לא היו משכנעות. התובעת טענה בעקביות כי החצר אינה חלק מחוזה השכירות המוגן, ודרשה תשלום מלא של דמי מפתח ודמי שכירות עבור השימוש בה, אותם הנתבעים מעולם לא שילמו. בית המשפט הגיע למסקנה כי התובעת שמרה על הזכויות בחצר, המסווגת כרכוש ציבורי, והורה לנתבעים לפנות את המקום. בנוסף, ניתנה לתובע רשות להגיש תביעה נפרדת בגין דמי שימוש ועשיית עושר ולא במשפט. הנתבעים חויבו לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. פסק דין זה מחייב, ועל הנתבעים לציית להחלטת בית המשפט או לעמוד בפני פינוי.