ת"א 4720-07-14

תקציר

המחלוקת נסובה סביב הפיצויים המגיעים לתובעים בעקבות הפקעת אדמתם על ידי הנתבע. נקודות המחלוקת העיקריות הן שיעור דמי החכירה הראוי, שבית המשפט קובע כי יש לקבוע על 6%, והערכת שווי הקרקע, ובפרט האם יש לחשב את שוויו של דונם אחד על בסיס ייעוד למגורים או חקלאות. בית המשפט דן בהרחבה במדיניות התכנון ובהליכי ההקפאה הרלוונטיים לנכס הנדון. נקבע כי הקרקע הופקעה מכוח תכנית מנדטורית שאפשרה בנייה למגורים על קרקע בייעוד חקלאי. עם זאת, בשל הקפאת מתן היתרי בנייה, שלא התבססה על תכנית מתאר רשמית, העסקאות ההשוואתיות המשמשות להערכת שווי הקרקע משקפות רק את הפוטנציאל החקלאי שלה. מסקנת בית המשפט היא כי הפיצוי אכן צריך לשקף את פוטנציאל הבנייה של הקרקע כפי שנקבע בתכנית המנדטורית. העניין מופנה למומחה להערכה נוספת על בסיס עקרונות אלה. פסק הדין הסופי על גובה הפיצוי, בצירוף שכר טרחת בית המשפט ושכר טרחת עורך דין, יינתן לאחר חוות דעת משלימה של המומחה.