ד"ט 46419-09-17

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בסכסוך עבודה על תחולת צווי הארכה לפי סעיף 33ז לחוק הסכמים קיבוציים. סעיף זה מסמיך את שר העבודה להתקין תקנות המחייבות מעסיקים שעליהם חלים צווי הרחבה לשלם דמי טיפול ארגוניים-מקצועיים לארגון המעסיקים שהוא צד להסכם הקיבוצי המורחב. התקנות עשויות לפרט את סוגי המעסיקים, הענפים או האזורים הגיאוגרפיים שעליהם הן חלות, למעט מפעלים החברים בארגוני מעסיקים ספציפיים. סעיף קטן 33ז(ב) מעניק לבית המשפט סמכות בלעדית לדון בסכסוכים הנובעים מהוראות אלה. תקנה 1 לתקנות הסכמים קיבוציים מפרטת את התרחישים בהם יש לשלם דמי טיפול. התובעת טענה כי הנתבעת, חברה הפועלת בתחום המסחר והשירותים, עוסקת ביבוא וסיטונאות של כלי בית ומטבח, ועל כן יש להחיל עליהם את צווי ההרחבה. עם זאת, הנתבעת טענה כי עיקר פעילותה הייתה מכירות קמעונאיות ללקוחות קצה. בית המשפט בחן את אופי עסקיה של הנתבעת ומצא כי היבוא אמנם היווה כ-30% מפעילותה, אך פעילות זו לא הייתה עיסוקה העיקרי. זאת ועוד, ההסכם החוזי בין הנתבעת לבין רמי לוי שיווק השקמה, בו מפעילה הנתבעת סניפים, מצביע על מערכת יחסים קמעונאית ולא על מסחר סיטונאי. הנתבעת מוכרת את מוצריה ללקוחות קצה בחנויות רמי לוי ועושה שימוש בקופות הרושמות של רמי לוי מטעמי נוחות, אך ההכנסות ממכירות אלו נחשבות להכנסות הנתבעת, והן חייבות במס בהתאם. בית המשפט הגיע למסקנה כי עיסוקה העיקרי של הנתבעת הוא מסחר קמעונאי ודחה את התביעה, תוך שהוא מורה לתובעת לשאת בהוצאות הנתבעת.