ת"א 2314/00

תקציר

התיק סובב סביב ילדה, א', שנולדה עם מום מולד בשם מיקרופתלמיה דו-צדדית, הגורם לעיוורון, והתביעה שהגישו א' והוריה נגד קופת החולים ושניים מרופאיה בגין אי גילוי וגילוי המום במהלך ההיריון. השאלה העיקרית הייתה האם הנתבעים התרשלו בחובת הזהירות שלהם כלפי התובעים, ובפרט בכך שלא הפנו את האם לבדיקת אולטרסאונד ממושכת, שהייתה עלולה לגלות את הפגם. השופט קבע כי האם אכן עברה בדיקת אולטרסאונד בסיסית, שלא יכלה לאתר את המום, ואף שהנתבעים לא התרשלו בעניין זה, הם התרשלו בחובתם ליידע את האם על האפשרות לבדיקה ממושכת, שהייתה יכולה לגלות זאת. אי גילוי זה היווה הפרה של חובת הזהירות. יתר על כן, השופטת מצאה כי קיים קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעים לבין הנזק שנגרם לתובעים, שכן סביר להניח שהאם הייתה עוברת את הבדיקה המורחבת לו נודע לה כראוי. עם זאת, חומרת המום של א' לא הייתה כזו שמותה היה עדיף על חייה, אם כי הוא היה חמור דיו כדי להצדיק פיצויים. באשר לגובה הנזק, פסקה השופטת סכומים שונים בגין ראשי נזק שונים, בהם נכות תפקודית ואובדן השתכרות עבור א', סיוע לזולת בטיפול ובהשגחה, הוצאות ניידות בעבר ובעתיד, רכישת אמצעים ועזרים מיוחדים ואובדן השתכרות לאם. סכומים אלה היו אמורים להיות מחושבים על ידי הצדדים על פי העקרונות שנקבעו בפסק הדין, כאשר חלק מהניכויים היו בגין קצבאות שהתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי. לבסוף, הורה השופט לקופת החולים, כנתבעת מס' 1, לשלם לתובעים את הסכומים שנפסקו, בצירוף הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין, כולם צמודים למדד המחירים לצרכן ונושאים ריבית כנדרש בחוק ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל.