סע"ש 23050-11-19

תקציר

התובעת, מורה שעבדה גם כמדריכה במשרד החינוך, תבעה את המשרד על כך שלא יידע אותה על זכותה להצטרף לקרן השתלמות, לא תרם לקרן שלה והפר את חוק הודעה לעובדים. המשרד טען כי יידע את העובדים על הזכות בערוצים שונים, אך לא יידע את התובעת באופן ספציפי עם קבלתה לעבודה. בית המשפט פסק לטובת התובעת, וציין את חובת המשרד לפעול בתום לב וליידע את העובדים על זכויותיהם באופן יזום וברור. בית המשפט סבר כי עדותה של התובעת אמינה, וקיבל את טענתה כי לא הייתה מודעת לזכותה בקרן. בית המשפט הטיל על המשרד את האחריות לכך שלא עשה מאמצים מספיקים ליידע את התובעת, במיוחד נוכח תפקידה כיועצת ועניינה במימוש זכויותיה. עם זאת, בית המשפט גם מצא את התובעת אשמה חלקית בכך שלא הפחיתה את הנזק, שכן היא יכלה לפעול ביתר שאת לבירור זכויותיה קודם לכן. היא ייחסה לה 25% אשם תורם והפחיתה את הפיצוי בהתאם. עוד קבע בית המשפט כי תביעתה לתקופה שקדמה לנובמבר 2012 התיישנה על הסף. לסיכום, חויב המשרד לשלם לתובע סך של 9,527 ₪ כפיצוי בגין אי הפרשה לקרן, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד התביעה. בקשתה של התובעת לפיצוי בגין עוגמת נפש נדחתה, ונפסקו לה הוצאות משפט בסך 3,000 ₪.