עע"מ 3319/05

תקציר

עניינו של הערר בשאלה האם שינוי תנאי של "היתר שכן" בתכנית מפורטת נחשב ל"הקלה" לפי חוק התכנון והבניה, ולפיכך הוא מצוי בסמכותה של הוועדה המקומית לתכנון ובניה ונתון לערר. בית המשפט המחוזי אישר עמדה זו, והוביל לערעור. המערערת והמשיבים הינם שכנים בבניין בבאר שבע, בו החלו המשיבים בבנייה בלתי מורשית, שגררה הליכים משפטיים וקנסות. בהמשך לכך, ניתן להם היתר על ידי הוועדה המקומית, מה שהוביל את המערערת לטעון כי אין זה מסמכותה של הוועדה לוותר על הצורך באישור השכנים. בית משפט קמא קבע כי הנושא מצוי בסמכותה של ועדת הערר ולא של בית המשפט. המערערת טענה כי יש צורך באישור השכנים, תוך הסתמכות על סעיף התכנית, ואילו המשיבה מס' 1 טענה כי ניתן לעקוף את תנאי האישור אם הבנייה תעמוד בהוראות התכנית. המשיבים 2 עד 3 ביקשו סעד להרחבת דירתם, בטענה כי מדובר בסטייה מינורית. בית המשפט החליט שענייני תכנון צריכים קודם כל למצות את האמצעים הפנימיים, כמו ועדות ערר, ולא מאבקים בבתי משפט. השופט רובינשטיין ציין כי על גופי התכנון לאזן היטב בין אינטרסים, במיוחד כאשר מדובר בבנייה בלתי חוקית. הערר נדחה, והנחתה את ועדת הערר לבחון לעומק, ובפרט את ההגינות כלפי תושבים ותיקים כמו המערערת, תוך התחשבות בצורך בהרחבה במסגרת החוק. המערער חויב בתשלום שכר טרחת משפט, והשופטים ריבלין וג'ובראן הסכימו עם ההחלטה.