ת"א 6157/04

תקציר

מר דוד דבש תבע את משרד הפרסום אדלר, חומסקי את ורשבסקי, את העובד לשעבר יניב קציר, את חברת הביטוח Personal Direct ואת השחקן משה איבגי בגין שימוש בביטוי "הדוד הכי טוב" בקמפיין פרסומי ללא הסכמתו. בית המשפט פסק לטובתו, ומצא את הנתבעים אשמים בהפרת זכויות יוצרים, עשיית עושר ולא במשפט והפרת זכותה של דבש לפרסום. בגין התביעה להפרת זכויות יוצרים פסק בית המשפט לדבש פיצוי סטטוטורי של עד 20,000 ₪ לכל הפרה, ובסך הכל נעשה שימוש בשתי קומות מתוך שלוש. נמצא כי הנתבעים פעלו בתום לב מלכתחילה, ולכן תקופת האחריות החלה מיום קבלת מכתב הדרישה. בעילה של עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה בזכות לפרסום, הורה בית המשפט לנתבעים לשלם לדבש את שכר הטרחה הראוי בגין השימוש בכינויו ובסיפוריו, שהצדדים הסכימו לקבוע בהמשך. השופט התייחס גם לעקרונות העומדים מאחורי פסקי פשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ולנוסחה שהציע השופט קליין למקרים כאלה. השופט הטיל על הנתבעים דרגות שונות של אחריות: הנתבע מס' 1 (משרד הפרסום) נשא באחריות העיקרית וחויב לשלם 60% מסך הפיצויים; הנתבעים 3 ו-4 (חברת הביטוח והשחקן) חויבו ב-30% כל אחד, שכן המשיכו להשתמש בכינויו ובדפוס דבש לצורך עשייה; והנאשם מס' 2 (העובד לשעבר) חויב ב-10% יחד עם הנתבע מס' 1, שכן השתתף בעיבוד הסיפורים. בהתאם לכך, הורה בית המשפט על תשלום כולל של 400,000 ₪ לדב"ש, שכלל את שכרו, הוצאותיו ושכר טרחת עורך דין. הסכום היה אמור להתחלק בין הנתבעים לפי השיעורים הנקובים ובאופן שיוסכם על הצדדים. פסק הדין גם פירט את השיקולים שעמדו מאחורי קביעת סכומי הפיצויים ופירט את העקרונות המשפטיים המסדירים מקרים כאלה.