ע"ע 65841-02-18

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בסכסוך עבודה בין עובדת לבין האוניברסיטה בה עבדה. העובדת טענה כי היא זכאית לפיצויי פיטורים בהתאם לגילה, ללא קשר לנסיבות פיטוריה, וערערה על סירוב האוניברסיטה לשלם את פיצויי הפיטורים האמורים. האוניברסיטה טענה כי היה על העובדת להתפטר ולהודיע להם רשמית אם ברצונה לקבל פיצויי פיטורים, וכי הימנעותם מכך נבעה מטעות כנה. הרכב השופטים פסק לטובתו של העובד, וקבע כי אין עוררין על חובת האוניברסיטה לשלם פיצויי פיטורים בהתחשב בגילו של העובד ובהמשך העסקתו מעבר לגיל הפרישה. השופטים גם דחו את טענת ההגנה של האוניברסיטה על טעות כנה, וקבעו כי על מעסיק, ובפרט גוף ציבורי, לעמוד בחובות החוק ולא להעביר את נטל תביעת הזכויות אל העובד. זאת ועוד, מאחר שבכתב התביעה של העובדת צוין במפורש זכאותה לפיצויי פיטורים בשל גילה, האוניברסיטה הייתה מודעת לחבות זו בסמוך לסיום יחסי העבודה. לפיכך החליטו השופטים להגדיל את פיצויי הפיטורים המגיעים לעובדת, ופסקו לה 20,000 שקלים נוספים בנוסף ל-10,976 השקלים שכבר שוחררו, ובסך הכל 35,000 שקלים. בנוסף, פסקו השופטים על פדיון ימי החופשה, והורו לשני הצדדים לחזור לבית המשפט המחוזי כדי לגבש את התחשיבים על בסיס העקרונות שהותוו בפסק הדין. יתר הערעורים של שני הצדדים בנושאים אחרים נדחו. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, בהתחשב בכך שהערעורים התקבלו באופן חלקי. הנשיאה ורדה וירט-ליבנה והמשנה לנשיא אילן איטח נתנו פסק דין משותף, ואילו השופטת חני אופק-גנדלר כתבה חוות דעת נפרדת בנושא שכר שווה, אליה הצטרפו נציגי הציבור, הגב' שרה זילברשטיין היפש (עובדים) ומר עצמון ליפשיץ (מעסיקים).