עפ"ת 9571-05-24

תקציר

השופט לא מצא כל הצדקה לטענות המשיב נגד המערער. המשיב טען כי המערער הפר את כללי הצדק הטבעי והמינהל התקין, אך השופט ציין כי החלטת המדינה למנות למשיב סנגור ציבורי התקבלה מיד, וטענת המשיב כי לא יכול היה לבחור בייצוג פרטי משוללת כל יסוד. השופט דחה גם את הטענה כי ערעור דומה שהוגש מטעם המדינה נדחה בשל טעויות פרוצדורליות, והדגיש כי הערעור הנוכחי נדון בזמן שהמשיב ריצה את עונשו, בניגוד למקרה הקודם. לגופם של טיעוני המערער, התמקד השופט בשני יסודות הענישה: פסילה ומאסר. באשר לפסילה, הדגישה השופטת את כוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיף 40א(א)(1) לפקודה, שמטרתו להגן על הציבור מפני נהגים מסוכנים שביצעו עבירות תעבורה חמורות חוזרות ונשנות. השופט הכיר באפשרות לקיצור תקופות הפסילה לפי סעיף 40א(ג)(1) בנסיבות מיוחדות, אך ציין כי מקרים אלה הם חריגים. השופט לא מצא נסיבות מיוחדות בעניינו של המשיב והדגיש את הסכנה הנשקפת מהמשך נהיגתו. השופט הוסיף ומתח ביקורת על התעלמותו הבוטה של המשיב מחוקי התעבורה, מצווי בית המשפט ומהחוק בכלל. כמו כן הודגשו רצידיביזם של המשיב וחוסר כיבוד ההליכים המשפטיים. בעקבות זאת קבע השופט כי יש לקיים את דיני הערעור על הפסילה והאריך את תקופת הפסילה לעשר שנים. בהתייחסה לרכיב המאסר, הסכימה השופטת עם הערכתו של בית משפט קמא כי מעשיו של המשיב גרמו לפגיעה משמעותית בערכים המוגנים. השופט הדגיש את הסכנות הטמונות בנהיגה בזמן פסילה, במיוחד בשילוב עם נהיגה בשכרות ועבירות נוספות. השופט שקל את זלזול המשיב בחוק וקבע כי עונש המאסר הראשוני של שנה ויום אינו מספיק. עם זאת, בהתאם לעיקרון הכללי של אי מיצוי החוק, ובהינתן הקביעה בדבר רכיב הפסילה, החליט השופט שלא להתערב בתקופת המאסר. לפיכך התקבל הערעור, שהאריך את תקופת הפסילה לעשר שנים, בעוד יתר חלקי העונש נותרו על כנם.