ע"פ 141/04

תקציר

הערעור מתייחס להרשעתו של המערער בעבירות מין, לרבות מעשה מגונה ואונס, על סמך ראיות DNA. הערעור הראשון הסתיים בחקירה משלימה שהורה בית המשפט המחוזי על שניים מהאישומים. לבית המשפט הוצגה חוות דעת מומחה על ראיות הדנ"א, ולאחר חקירת המומחה, הוא אישר את ההרשעה. בערעור לבית המשפט העליון הסכימו השופטים, השופטת מ' נאור והשופטת א' חיות, לזכות את המערער מאשמת מעשה סדום באישום החמישי מחמת ספק סביר. הם דחו טיעונים אחרים לערעור, ומצאו ראיות לא גנטיות מספיקות, יחד עם ראיות הדנ"א, כדי לבסס את ההרשעה באישום הראשון. הראיה העיקרית הייתה התאמת DNA, כאשר המומחה נתן הערכות הסתברות סטטיסטיות. לגבי האישום הראשון, ההסתברות נאמדה בכ-1 ל-48.5 מיליון. בית המשפט שקל ראיות מפלילות נוספות, כגון נוכחותו של המערער בזירת הפשע, תיאור התוקף על ידי הקורבן שתאם את המערער, התנהגותו והכחשותיו של המערער. ראיות הדנ"א, בשילוב עם ראיות לא גנטיות אלה, הספיקו כדי לשכנע את בית המשפט. לגבי האישום החמישי, ראיות הדנ"א היו חד משמעיות יותר, עם הסתברות של בערך 1 ל-2.87 מיליון. עם זאת, עדותו של המומחה בעניין חדירה אנאלית, ההכרחית לביצוע מעשה סדום, לא הייתה משכנעת דיה מעבר לספק סביר. לפיכך, זוכה המערער ממעשה סדום באישום החמישי, אך הורשע באונס. השופטים הותירו על כנם את עונש המאסר המקורי של 22 שנות מאסר, לאחר שהביאו בחשבון את חומרת העבירות, את המסוכנות הנשקפת מהמערער ואת הנזק שנגרם לקורבנות. עם זאת, הם הפחיתו אותו ל-20 שנה בהתחשב בזיכוי מאשמת מעשה סדום. בפסק הדין, שניתן על ידי המשנה לנשיא א' ריבלין, המשנה לנשיא מ' נאור והשופטת א' חיות, נקבע כי הערעור התקבל בחלקו בשל הספק שהיטיב עם המערער באישום החמישי של מעשה סדום. העונש המופחת של 20 שנות מאסר היה אמור להיריצוי.