ע"א 2704/99

תקציר

עניינם של הערעורים בפרשנותו של סעיף 20 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959, המתיר ניכוי מזונות מהכנסה חייבת, בכפוף להגבלות על שיעורי הניכוי, שנקבעו במקור בפקודת מס הכנסה תש"ז-1947. השאלה המרכזית היא האם ניתן להחיל את סעיף 20 גם לאחר ביטול תקרות הניכוי. המערערים טוענים כי משמעות ביטול המגבלות היא שאין עוד הגבלה על גובה הניכוי, ואילו המשיבים טוענים כי זכות הניכוי הניתנת בסעיף 20 הותנתה בקיומן של מגבלות הניכוי הקבועות בפקודה, ומשבוטלו מגבלות אלה בטל גם זכות הניכוי. השופט מצא קובע כי לא ניתן לקבל אף אחת מהעמדות הקוטביות, וכי יש לפרש את סעיף 20 כמעניק זכות ניכוי לנישומים שאינם זכאים לזיכוי לפי הפקודה. גובה הניכוי המותר ייקבע בהתאם ל"מסגרות הזיכוי" הקיימות כיום בפקודה. השופט מצא דן גם בדרישות לאישור בית המשפט בהסכמים לעניין מזונות לפי סעיף 12 לחוק המזונות, וקובע כי אין די באישור זה כדי להקים זכות ניכוי לפי סעיף 20, המחייבת את אישור ההסכם "בהתאם להוראות חוק זה". בהחילו זאת על העובדות, השופט מזא"ה מוצא כי יש לדחות את ערעורו של מילשטיין, בעוד שיש לאפשר לאברהם לנכות את המזונות ששילם לילדיו הבוגרים, שכן פקיד השומה הסכים כי תשלומים אלה בוצעו מכוח חוק המזונות. השופטת שטרסברג-כהן מסכימה עם הניתוח המשפטי של השופטת מצא, אך מגיעה למסקנה שונה בעניינו של אברהם. לדברי השופטת שטרסברג-כהן, הטעם לשלילת זכותו של מילשטיין לניכוי חל גם על אברהם – אין די באישור בית המשפט להסכם לתשלום מזונות לילדים בגירים כדי להקים זכות לניכוי לפי סעיף 20 לחוק המזונות. השופט טירקל מסכים עם פרשנותו של השופט מצא לסעיף 20, אך סבור כי אין די בהסכמת פקיד השומה כדי לבסס את זכותו של אברהם לניכוי. התוצאה קובעת השופט טירקל כי יש לדחות את שני הערעורים.