עת"מ 22597-02-11

תקציר

העותרת, נתינה זרה, ביקשה לקבל מעמד של תושבת חוקית בישראל עבורה ועבור בנה הקטין. הבן הוא אזרח ישראלי, שנולד ממערכת יחסים של העותר עם אב ישראלי. האם והבן עזבו את ישראל כשהילד היה בן שנתיים וחזרו בשנת 2007. העותר ביקש שוב ושוב מעמד תושבות מהמשיב, שר הפנים, אך נדחה בשל היעדר נסיבות חריגות. העותר הגיש שתי עתירות לבית המשפט, הראשונה שבהן נדחתה בשל תקלה טכנית. העתירה השנייה, שהוגשה בשנת 2011, העלתה חששות לשלומו של הילד, לרבות זכותו לחיי משפחה, השתלבותו בחברה הישראלית ומצבו הרפואי. המשיב טען כי יש לדחות את העתירה מטעמים שונים, לרבות שיהוי ואי מיצוי הליכים. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת העותר, וקיבל את הטענה כי החלטת המשיב לא שקלה את טובת הילד. השופט הורה לוועדה הבין-משרדית לבחון מחדש את הבקשה, בהתחשב בטובת הילד ובהשפעה על מצבו, והורה לוועדה לשקול את שינוי הנסיבות מאז החלטתה הקודמת. כמו כן הונחה הוועדה לקיים שימוע לעותרת ולהימנע מגירושה עד למתן החלטה חדשה. פסק הדין לא פסק הוצאות לאף אחד מהצדדים.