עמ"מ 10/94

תקציר

פסק הדין קשור לערעורם של אזרחים לבנונים העצורים בישראל, כולם חברים בחיזבאללה או בארגונים הקשורים אליהם הנחשבים עוינים לישראל. הערר מערער על חוקיות מעצרם מכוח חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), המאפשר מעצר כדי למנוע איומים ביטחוניים כאשר לא ניתן לקיים הליכים פליליים. בעוד דעת הרוב, המיוצגת על ידי השופט ברק, מגיעה למסקנה כי המעצר כדין ויש לדחות את הערעור, דעתה החולקת של השופטת דורנר גורסת אחרת. דורנר טוענת כי יש לפרש את החוק בהתאם לעקרונות היסוד של השיטה, ובהם הגבלת שלילת החירות לתכליות ענישה או מניעת סכנה. מאחר שהחוק אינו מאפשר במפורש מעצר שמטרתו שימוש בעצורים כ"קלפי מיקוח", דורנר מפרשת אותו באופן מצמצם וסבורה שיש לקבל את הערעור. לדברי דורנר, המדינה לא הצליחה להוכיח כי מעצרם של אנשים אלה יוביל באופן סביר לשחרור שבויים או נעדרים ישראלים, המהווה דרישה למעצר על פי החוק. יתר על כן, דורנר מדגישה כי כוח גורף כזה אינו מוכר בדיני המלחמה הבינלאומיים ואין להכיר בו גם במשפט הישראלי. חוות הדעת החולקת מדגישה את הצורך לכבד את תפקידיהן המוסדיים של רשויות השלטון השונות וממנה עולה כי המחוקק לא התכוון להסמיך את הרשות השופטת לקבוע מדיניות בענייני יחסי חוץ ולוחמה.