ע"א 1137/93

תקציר

בית המשפט העליון עמד בפני ערעור של גרטרוד אשקר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, שקבע כי ניתן לאכוף פסק חוץ המחייב אותה לשלם מזונות לבנה, טימון, בגרמניה. פסק דין זה ניתן במקור בהיעדרה של גרטרוד לאחר שלא הגיעה לדיון בבית המשפט בגרמניה ולא מינתה נציג בזמן שהותה בארצות הברית. ערעורה של גרטרוד העלה שאלות מרכזיות הנוגעות לאכיפת פסקי דין זרים בישראל, תוך התמקדות בעקרונות של צדק טבעי, תקנת הציבור ופסקי דין סותרים. בית המשפט בחן האם ניתנה לגרטרוד הזדמנות סבירה להגן על עצמה והאם פסק הדין סותר את תקנת הציבור או פסיקה אחרת. נקבע כי למרות קשייה הסובייקטיביים של גרטרוד, ההליכים שעמדו בפניה, הן במשפט והן בערעור, לא פגעו בצדק הטבעי, שכן היה לה די זמן להגיב אך לא פעלה כראוי. באשר לתקנת הציבור, מצא בית המשפט כי פסק הדין הזר אינו נוגד ערכים חברתיים מהותיים או את הדין הישראלי. חשוב מכל, גרטרוד הצליחה לטעון כי פסק הדין סותר פסיקה קודמת שבה נדחתה תביעתו הקודמת של טימון למזונות לתקופה אחרת בעילות דומות, מה שהוביל למסקנה כי פסקי הדין הסותרים מונעים אכיפה של פסק הדין הנדון. בית המשפט דן גם בפרשנותו של חוק אכיפת פסקי חוץ, וקבע כי החוק אינו מגביל סתירות כאלה לפסקי דין שניתנו בישראל, ובכך תמך בעמדתה של גרטרוד. לפיכך התקבל הערעור ובוטלה הצהרת יכולת האכיפה, תוך הדגשת האיזון הזהיר בין עקרונות המשפט הבינלאומי לבין הגינות פרוצדורלית מקומית.