בג"צ 5387/13

תקציר

פסק הדין דן בסמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעת גירושין בין שני אזרחים ישראלים המתגוררים מחוץ לישראל קרוב לעשרים שנה. המשיב הגיש תביעת גירושין בשנת 2006 מכוח סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים, המקנה סמכות לבית הדין הרבני לדון בענייני גירושין דתיים של צדדים שאינם בהכרח אזרחי ישראל או תושביה. עם זאת, העותר טען כי סמכותו של בית המשפט נגזרת מסעיף 1 לאותו חוק. בית הדין מסכים עם העותרת כי סמכותו של בית הדין הרבני מבוססת על סעיף 4א, ולפיכך אין לו סמכות לדון בענייני הצדדים מעבר לגירושין הדתיים. לפיכך, החלטות קודמות של בית הדין הרבני בענייני גירושין, לרבות מזונות, בטלות. סעיף 4א גם מסמיך את בית הדין הרבני להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד נתבע המסרב לקיים פסק דין של גירושין. במקרה דנן, מוצא בית המשפט כי זכותו של העותר לחופש תנועה נפגעה שכן בית הדין הרבני פעל מחוץ לסמכותו בכך שהטיל צו עיכוב יציאה מהארץ מכוח סעיף 1, שאינו חל במקרה זה. פסק הדין מדגיש כי סמכותו של בית הדין הרבני מוגבלת להסדרת גירושין דתיים בלבד ואינה משתרעת על גירושין אזרחיים או ענייני רכוש, בהם יש לדון בבתי משפט זרים. כל צד נושא בהוצאותיו שלו, וצווי עיכוב היציאה מהארץ שהוטלו על העותר בטלים.