ע"א 5814/90

תקציר

בית משפט השלום הורה על פינוי דיירים מנכס ששכרו מהמשיב, והציע להם סעד הוגן עם מועדי תשלום מוגדרים. הדיירים ערערו, וטענו כי יש להחריג את פגרת בית המשפט בעת חישוב מועדים אלה. בית המשפט העליון דחה את הערעור, ופירש את התקנה הרלוונטית, תקנה 529, כחלה רק על פעולות הקשורות במישרין לעבודת בית המשפט ולתפקודו, כגון הגשות או הפקדות לבית המשפט. בית המשפט מצא כי תכלית התקנה לא סוכלה על ידי פרשנות זו. בית המשפט קבע, כי חובת השוכרים לשלם למשיב כפי שנקבע בפסק הדין היא עניין שבין בעלי הדין, שאינו קשור להליכים בבית המשפט, ומשכך התקנה אינה חלה. בית המשפט הדגיש כי החובה לשלם למשיב במועדים הנקובים אינה מחייבת כל פנייה נוספת לבית המשפט. כתוצאה מכך, בקשת הערעור נדחתה, כלומר הדיירים נאלצו לפנות את הנכס כפי שהורה בית משפט השלום במקור. כל צד היה אחראי להוצאות המשפטיות שלו.