ת"ק 42522-11-20

תקציר

פסק הדין דן באיזון בין זכותו של אדם לשם טוב לבין זכותו לחופש ביטוי. על פי החוק, לשון הרע מוגדרת ככל פרסום שיש בו כדי להשפיל או לבזות אדם או לפגוע בו במעמדו. עם זאת, החוק מעניק חסינות גם לפרסומים מותרים מסוימים או כאלה שנעשו בתום לב. במקרה דנן, התבטאויות הנתבעת, שנאמרו בתשובה לשאלת שופט במהלך דיון, נמצאו כמהוות לשון הרע שכן הן נועדו לבזות ולהשפיל את התובעים. עם זאת, השופט פסק לטובת הנתבעת, תוך שהוא מציין מספר הגנות המוקנות לה מכוח חוק איסור לשון הרע. ראשית, הפרסום נעשה במהלך שימוע ולכן נחשב לחסין לפי סעיף 13(5). שנית, דברי הנאשם נמצאו נכונים ופורסמו לטובת הציבור, המהווה הגנה לפי סעיף 14. בנוסף, קבע השופט כי האמירות הן טריוויאליות ולא ייחשבו כלשון הרע על ידי אדם סביר, ובכך הפעיל את הגנת סעיף 7 בשילוב עם פקודת הנזיקין. השופטת דחתה גם את טענת התובעים כי הנתבעת פגעה בפרטיותם בכך שיצרה קשר עם אחד מעובדיהם בפייסבוק. ההתכתבות הייתה קצרה והסתיימה לבקשת העובדת, ונמצא כי מדובר בניסיון של הנתבעת לאסוף מידע לצורך ההליכים המשפטיים שלה נגד התובעים. יתר על כן, השופט ראה בכך טענת השתק, שכן התובעים ביקשו להשתיק את הנתבעת ולהרתיעה מהשתתפות בשימועים ציבוריים. טענות הנתבע לפיצויי עוגמת נפש לא הוכחו ולכן נדחו. לפיכך חויבו התובעים לפצות את הנתבעת בגין הוצאותיה, בסך 1,500 ₪, והתביעה נדחתה.