עד"י 1981/08

תקציר

נגד המשיב הוגש כתב אישום בגין ניסיון הריגה בכוונה, לאחר שדקר שוטר מג"ב במחסום ביטחוני בחברון. בית משפט קמא זיכה את המשיב מחמת הספק, על יסוד המסקנה כי מחלת הנפש של המשיב הותירה אותו ללא יכולת ממשית לשלוט במעשיו, ובכך הפעיל את הגנת אי השפיות. התביעה ערערה על פסק הדין וטענה כי שגה בית משפט קמא בכך שלא נתן משקל מכריע לחוות דעת המומחה שהוצגה מטעמם, וכי אין די בקביעתו של בית המשפט כי מעשיו של המשיב נבעו ממחלת נפש, שכן היא רק מעוררת ספק סביר. תחת זאת, טענה התביעה, היה מקום לחייב את המשיב להוכיח קיומה של מחלת נפש במאזן הסתברויות, כנטל ההוכחה באזור. בית המשפט פתח בציון טעותו של בית משפט קמא באפיונו את הכרעת דינו כזיכוי, שכן המשיב נמצא לוקה בנפשו, ועל כן היה עליו להיעצרו כמתחייב מתחיקת הביטחון. לאחר מכן דן בית המשפט בהגנת אי השפיות, ובנטל ההוכחה הנדרש לקבלתה, וקבע כי הגיעה העת לאמץ את ההתפתחות האחרונה של הדין הישראלי בתחום זה, המחייבת את הנאשם להעלות ספק סביר בלבד, ולא להוכיח קיומה של מחלת נפש במאזן הסתברויות. בית המשפט הסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי ספק כזה קיים במקרה זה, ולפיכך אישר את פסק הדין של זיכוי, אך הורה על מעצרו של המשיב בשל הסיכון הנשקף ממנו לשלום הציבור.