ת"א 699/07

תקציר

המחלוקת נסובה סביב הסכם משנת 1995 בין שתי משפחות ערביות מורחבות – התובעים – לבין מינהל מקרקעי ישראל (הנתבע), בדבר פינוי המשפחות מאדמותיהן בשכונת ראמיה בפאתי כרמיאל, בעקבות פסק דין משנת 1991. ההסכם, שנועד לקבוע את תנאי הפינוי והפיצוי למשפחות, פירט את החובות של שני הצדדים. התובעים טענו כי הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שעיכבה את ביצוע התחייבויותיה, הקטינה את גודל החלקות שהוקצו למשפחות וקבעה באופן חד צדדי קריטריונים לחלוקת החלקות בין בני המשפחה, דבר שהוביל לחלוקה לא שוויונית. הנתבעת, מצידה, טענה כי התובעים הפרו את ההסכם בכך שלא גיבשו קריטריונים לחלוקת המקרקעין בינם לבין עצמם. בית המשפט מצא כי שני הצדדים אכן הפרו את ההסכם. בעוד שטענת התובעים כי הנתבעת לא עמדה בהתחייבויותיה התקבלה באופן חלקי, בית המשפט דחה את טענת התובעים כי הפרת ההסכם על ידי הנתבעת נמשכת, שכן התובעים עצמם תרמו לשיהוי ולא ביקשו לאכוף את ההסכם קודם לכן. ההסכם, שקבע את תנאי הפינוי, לא ביטל את פסיקת הפינוי עצמה. מאחר שאף אחד מהצדדים לא ביטל את ההסכם כדין, הוא נותר בתוקף. עם זאת, בית המשפט דחה את דרישת התובעים לשנות את ההסכם, והדגיש כי בית המשפט אינו יוצר הסכמים מטעם הצדדים. שני הצדדים חויבו לעמוד בהתחייבויותיהם על פי ההסכם הקיים, כאשר התובעים אחראים לגיבוש הקריטריונים לחלוקת הקרקע.