ע"א 5016/91

תקציר

הערעור נסוב סביב תוקפם של נישואין וגירושין שנערכו מחוץ לישראל והכרתם בדין הישראלי. המערערת, אזרחית פרסית, נישאה לבעלה המנוח בשנת 1940. שניהם היו יהודים והנישואין התנהלו על פי החוק הפרסי, המכיר בהלכה הדתית. בשנת 1965 התאסלם הבעל והתגרש מהמערערת, אך חזר ליהדות זמן קצר לאחר מכן. המערערת טענה כי הגיור והגירושין פסולים משום שלא היו כנים ונועדו אך ורק לגרש אותה, אולם בית המשפט הפרסי קבע אחרת. בשנת 1968 נסע המנוח לישראל והמערערת ביקשה להתגרש ממנו על מנת לעזוב את הארץ. הם חזרו לפרס, שם נישא מאוחר יותר למשיב. המנוח והמשיב עלו לישראל בשנת 1980 והמנוח נפטר 8 שנים לאחר מכן. המערערת התנגדה לבקשת המשיב למתן צו ירושה, בטענה שהיא עדיין נשואה למנוח. בית המשפט המחוזי דחה את ההתנגדות, תוך שהוא מכיר בתוקפם של נישואי המשיב על פי הדין הפרסי. המערערת ערערה על החלטה זו, בטענה כי הדין הלאומי שלה הוא הדין העברי שאינו מכיר בגירושיה, וכי הגירושין והנישואין שבאו בעקבותיהם נוגדים את תקנת הציבור. בית המשפט העליון דחה את הערעור בקובעו כי נישואי המשיב תקפים על פי הדין הלאומי של בני הזוג באותה עת, וכי תקנת הציבור מחייבת הכרה בגירושין, מה גם שהמשיב נישא למנוח בתום לב והוליד עמו ילדים. זאת ועוד, שתיקתה של המערערת במשך עשרים שנה שעה שהמנוחה נישאה לאישה אחרת והביאה ילדים לעולם, מנעה ממנה לטעון כי הגירושין והנישואין שבאו בעקבותיהם אינם תקפים. לבסוף, דחה בית המשפט את בקשת המערערת להוסיף טענה בדבר פסלות נישואי המשיב בשל איחור בהגשתם. לפיכך, הערעור נדחה והמערערת חויבה לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 15,000 ₪.