ע"א 244/81

תקציר

במקרה שלפנינו, הגיש המערער תביעה בשנת 1980, בה טען כי 24 זריקות שקיבל בשנת 1962 הובילו להידרדרות במצב השמיעה שלו. הבעיה הבריאותית שלו נותרה בלתי מוסברת עד 1977, כאשר מומחה לונדוני הציע קשר בין הזריקות לבין אובדן השמיעה שלו. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה מחמת התיישנות, אך המערער טען כי נודע לו על העילה רק בשנת 1977 ולא יכול היה לדעת קודם לכן. בית המשפט העליון בחן את סעיפים 5, 6 ו-8 לחוק ההתיישנות וסעיף 89 לפקודת הנזיקין. השופט י' באך, בדעת מיעוט, הסכים עם המערער וטען כי תקופת ההתיישנות צריכה להתחיל כאשר נודע למערער על הקשר הסיבתי, ולא כאשר הנזק התרחש לראשונה. הוא הדגיש כי אי ידיעתו של המערער לרשלנות ולקשר לפציעתו לא נבעה מהיעדר זהירות סבירה. השופט בך דחה גם את הרעיון כי היה על המערער לחשוד ברשלנות מוקדם יותר ללא ייעוץ מקצועי. לעומת זאת, השופט גולדברג והשופט ברק, בהיותם בדעת רוב, קבעו כי הימנעותו של המערער מלפנות לייעוץ רפואי במועד אינה סבירה, ומשכך, תקופת ההתיישנות פקעה זמן רב לפני הגשת התביעה, דבר התומך בהקפדה יתרה על החוק חרף חוסר ידיעתו של המערער. בסופו של דבר, הערעור נדחה, כאשר שני הצדדים נושאים בהוצאותיהם. מקרה זה מדגיש את המורכבות שבפרשנות דיני התיישנות בתיקי רשלנות, תוך איזון בין זכויות התובעים לגילוי נזק לבין הגינות כלפי הנתבעים.