ב"ל 1073/08

תקציר

החלטת בית הדין היא כי התובע לא הצליח להוכיח כי היה אירוע חריג שהתרחש בעבודה, דבר המצדיק הכרה באירוע המוחי שלו כתאונת עבודה. הקריטריונים להוכחת תאונת עבודה, על פי הפסיקה, כרוכים בכך שהתובע יוכיח תחילה קיומו של אירוע חריג או מאמץ חריג בעבודה, בסמוך למועד התאונה. רק לאחר מכן ניתן למנות מומחה שיקבע קשר סיבתי בין האירוע לבין התאונה. התובע טען כי היו שני מצבים שהיוו אירועים חריגים: מערכת יחסים מתוחה עם הממונה עליו והכפופים לו, והתפרצות של מחפש עבודה. עם זאת, בית המשפט מצא כי אירועים אלה לא היו חריגים מספיק כדי להיחשב חריגים, במיוחד בהתחשב בכך שהם התרחשו שבועות לפני השבץ. האירועים המתוארים על ידי התובעת הם חלק מהחיכוך והמתח הרגילים הנחווים ביחסי עבודה היררכיים. בנוסף, התובע לא הביא כל ראיה אובייקטיבית שתתמוך בטענתו ללחץ נפשי חריג שנגרם כתוצאה מאירועים אלה. בית המשפט שמע גם עדויות מעמיתיו של התובע, שתיארו את אופי עבודתם ואישרו כי התפרצויות והתקפי זעם מצד לקוחות היו תופעה שכיחה. מחפש העבודה שהיו לו התפרצויות היה ידוע כבעייתי והתפרץ בעבר. התנהגותה לא נחשבה חריגה או חריגה. התובע גם לא הביא כל ראיה לכך שאירועים אלה השפיעו עליו באופן חריג או גרמו לו למצוקה נפשית חריגה. יתר על כן, ברשומות הרפואיות של התובע לא הוזכרו אירועים הקשורים לעבודה לפני האירוע המוחי, דבר שבית המשפט מצא תמוה אם האירועים היו חריגים כפי שטען. התובע גם לא תיאר לרופאיו אירועים הקשורים לעבודה במהלך שהותו בבית החולים או מיד לאחר שחרורו. רק בחודש ינואר, שבועות לאחר האירוע המוחי, הזכיר התובע "תאונת עבודה", עדיין ללא פרטים ספציפיים על אירוע חריג. מאחר שהתובעת לא הביאה ראיות מספיקות לאירוע חריג בעבודה, נדחתה התביעה. מאחר שמדובר בתביעת ביטוח לאומי, לא נפסקו הוצאות, ולשני הצדדים ניתנו 30 יום לערער על ההחלטה בבית הדין הארצי לעבודה.