ת"א 1397/00

תקציר

בית המשפט קבע כי יש לדחות את תביעת התובע, שהוגשה כתובענה ייצוגית, משום שאין לה עילת תביעה אישית לפי הדין החל. חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, במסגרתו הוגשה התביעה, נכנס לתוקפו לאחר הנפקת פוליסת הביטוח של התובע והתרחשות התאונה שגרמה לנכותו. לפיכך, קבע בית המשפט כי התובע אינו יכול לעתור להכרה בתביעתו כתובענה ייצוגית. בנוסף, מצאה השופטת כי לשון הפוליסה אינה משתמעת לשתי פנים, וההבהרות המבוקשות של התובעת מיותרות ואינן קשורות לחבות המבטחת. ההבהרות המבוקשות על ידי התובעת היו שליליות במהותן ולא השפיעו על גובה החבות שנקבעה בפוליסה. כמו כן, קבעה השופטת כי לא הייתה הטעיה או ניצול של מצוקת התובע ובורותו מצד חברת הביטוח. ההטעיה הנטענת על ידי התובעת נגעה לפרשנות הפוליסה לאחר חתימתה, ולא למצג שווא שנעשה בשלב ההתקשרות. עוד ציינה השופטת כי הבנתו של התובע את הפוליסה מחייבת עיון מפורט, המצביע על כך שהמונחים אינם מנצלים מטבעם את בורותו או חוסר ניסיונו. לבסוף, התייחסה השופטת לגובה התביעה, וציינה כי תביעות ייצוגיות מיועדות לתביעות בעלות נזקים פרטניים קטנים יחסית. מאחר שתביעת התובע הסתכמה בסכום נכבד, היא לא התאימה לתביעה ייצוגית, מה גם שעילת התביעה האישית של התובע אינה תקפה. התובע חויב לשלם את שכר טרחת עורך דינו והוצאותיו של הנתבע.