ע"א 3/22

תקציר

פסק הדין נסוב סביב ביטול מענק לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, המסמיך נאמן בפשיטת רגל לבטל מענקים מסוימים שניתנו על ידי חייב לפני פשיטת הרגל. מטרתו של סעיף זה היא לשמור על נכסי החייב ולהבטיח שהם לא יפחתו לרעת הנושים. במקרה של ביטול ההענקה, על המקבל להשיב את הנכסים לנאמן, בהתאם לעקרונות הכלליים של דיני ההשבה. עם זאת, ההיבט הייחודי כאן הוא שהביטול משפיע על מערכת היחסים בין המעניק לנאמן ולא על החייב, החורג מהליכי השבה טיפוסיים. סלע המחלוקת המרכזי נסב סביב החזר ההוצאות שנגרמו למערערים במהלך עסקאות המכר, דהיינו, האם יש להחזיר הוצאות אלה לקופת הנשייה. בית המשפט קבע כי התמורה הישירה ששולמה על ידי המערערים לא תוחזר מאחר ששולמה לחייב ולא לקרן, ואין בכך כדי להשיב את מעמדה של הקרן. החלטה זו התבססה גם על שיקולי מדיניות, שמטרתם להרתיע מהתנהגות קנונית בין חייבים למקבלי מענקים. מנגד, קבע בית המשפט כי תשלומים נלווים שהגדילו את שווי הקרן, כגון תשלומים הקשורים לפירוק השותפות, ניתנים להשבה על ידי המערערים מהקרן. כמו כן, בית המשפט בחן תשלומים ששולמו לרשויות המקומיות ולשמאים והגיע למסקנה כי אלה אינם זכאים להחזר שכן הם לא בהכרח שיפרו את מצבה של הקרן. עם זאת, היטל הפיתוח נחשב לתשלום חובה, ומאחר שהמערערים הוכיחו כי הנאמן היה אחראי לתשלומו, הם היו זכאים להחזר בגין הוצאה זו. בסיכומו של דבר, הערעור התקבל באופן חלקי. הנאמן חויב להשיב למערערים 123,417 ש"ח, המייצגים את היטל הפיתוח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. פסק דינו של השופט כשר התקבל פה אחד, וההחלטה התקבלה מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים, שכן הערעור התקבל באופן חלקי בלבד.