ע"א 1902/04

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את הערעור מכמה טעמים. ראשית, בקשתו של המערער להציג ראיות נוספות לא נתמכה בתשתית עובדתית כלשהי, שכן הוא לא הסביר כיצד ומתי השיג את הראיה החדשה, ואף לא צירף תצהירים רלוונטיים. גם הראיות הנוספות הוגשו באופן לא תקין. שנית, בית המשפט לא מצא עילה להתערב בהערכות המהימנות והממצאים העובדתיים של בית משפט קמא, אשר דחו את גרסת המערער לאירועים. גם הטיעון המרכזי שהעלתה המערערת בדבר פרשנות שטר השעבוד לא שכנע את בית המשפט. בעוד שבמבוא לשטר החוב נוצרה אי בהירות, עיון מעמיק במסמך כולו, בצירוף עדויות מהימנות, העלה כי מטרת השעבוד הייתה להבטיח את פירעון החובות המגיעים למשיב, לרבות חובות המערערת והחברה. בית המשפט הדגיש כי המערער, כמנהל החברה, היה מודע לכך שהפיקדון חיוני לאשראי שניתן לחברה. בנוסף, הופרכה טענת המערער כי המשיב חויב לזכות את הכספים שנפדו לחשבונו. שטר השעבוד העניק במפורש למשיב שיקול דעת להעביר את הכספים לחשבון החברה, והוא עשה זאת משיקוליו שלו. בית המשפט אישר את פעולתו של המשיב כמצויה בגדר הסמכות שהעניק השעבוד. בית המשפט התייחס גם לשטר שעבוד קודם משנת 1999, בו שיעבדה החברה כספים עבור חשבונה של המערערת, וציין כי המערערת הייתה מודעת להוראות המאפשרות למשיבה להשתמש בפיקדון לפירעון חובות. ניסיונותיו של המערער לסתור מסמך בכתב בעדות בעל פה לא צלחו, וכך גם טענתו ביחס לטענת המשיב בדבר ערבותו לחובות החברה. לבסוף, בית המשפט לא ראה עילה להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא בעניין שיעור ההוצאות ושכר טרחת עורך הדין, שנראה סביר ותואם את השיעורים המקובלים. לפיכך נדחה הערעור, והמערערת חויבה לשאת בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דין.