ב"ל 19874-03-21

תקציר

התובעת, חברה לשירותים רפואיים, תבעה את המוסד לביטוח לאומי (הנתבע) בגין ביקורת ניכויים שדרשה מהתובעת לשלם דמי ביטוח בגין שווי השימוש ברכביה. התובעת טענה כי רכביה מבצעיים ומשמשים אך ורק להסעת חולים, ולכן אין לחייב אותם בדמי הביטוח. הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי כלי הרכב לא היו מבצעיים והועמדו לרשות העובדים לשימוש פרטי, ומכאן שהפרמיות היו מוצדקות. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי רכביה עמדו בקריטריונים לכלי רכב מבצעיים. ראשית, כל רכב היה משויך לעובד ספציפי וזמין לו מחוץ לשעות העבודה, מה שנוגד את ההגדרה של רכב תפעולי. שנית, התובעת לא נקטה אמצעי פיקוח קפדניים על מנת להבטיח את השימוש הפרטי ברכב, והמסמכים שהוגשו לא סווגו כיומן רכב. שלישית, כלי הרכב אותרו בחצרי העובדים בסוף יום העבודה ולא של המעסיק, מה שהפריך עוד יותר את הטענה. התובע העלה גם טענות נוספות, כגון כפל הליכים ומניעת ייצוג, שלא הוזכרו בכתב התביעה המקורי ולכן נדחו כהרחבה של הטענה. באשר לחישוב החיובים, טענה התובעת כי הם הוטלו על כלי רכב שלא היו קיימים או שנעשה בהם שימוש שונה. בית המשפט פסק לטובת התובעת, וקבע כי יש לייחס את שווי ההטבה רק לעובדים קיימים ולכלי רכב. התובע התבקש להבהיר את מספר נהגי ההסעות בפועל ואת השימוש בכלי רכב אחרים בתוך 60 יום, ולאחר מכן הנתבעת תחשב מחדש את דמי הביטוח. לסיכום, השופט דחה את התביעה אך הורה על בחינה מחודשת של חישוב דמי הביטוח, שהובילה לקביעה של 964,156 שקל. לשני הצדדים הייתה זכות לערער על פסק הדין בתוך 30 יום, ובינתיים לא נפסקו הוצאות בהתחשב בנסיבות. פסק הדין ניתן ביום 24.7.2022.